Skip to content

Q&A: Who Donates The Kidney?

Question: We recently got the news that my father needs a kidney transplant. My brothers and I are all potential donors. Does halacha have anything to say about who should be the one?

Answer: I would like to thank you for the question, but I would like to first issue a disclaimer: the doctors have an intricate screening process, and they should have first say as to who is the best candidate. Also, this particular question is well beyond any expertise or training I (don’t) have, and I recommend you contact one of the senior rabbis you can find here. I can, however, give you some insight.

The sages could not have dealt with this very question, but they did deal with similar questions, for example, how the siblings are supposed to share the burden of taking care of elderly parents, which sibling takes precedence to perform a levirate marriage, and how the closer the relative, the greater and more immediate his obligation to pay to redeem someone from captivity or slavery. Now, with regards to caring for parents and ransoming, we do not see that among brothers there is any precedence. That is, they can all take part in the performance of the commandment, perhaps all in equal measure. However, with regards to levirate marriage (or halitza if that is what the circumstances demand) although all of the brothers of the deceased are eligible, in practice only one of the brothers can perform the commandment, and the halacha is that the privilege is first presented to the oldest brother (MT Yibbum and Halitza 1:6). I think that this would be analogous to your case, because only one of you need donate a kidney, and the oldest brother takes precedence. That’s the best I can offer for now.

Parsha Notes: B’shallah (5777)

Midrashim often tell us less about the plain meaning of one verse, and more about what our sages thought concerning an other verse. Two good examples come from this week’s readings.

The Torah tells us how the manna tasted like honey wafers (or oil cakes) but the sages say that the manna took on whatever taste the eater desired. This midrash is obviously not the p’shat, plain meaning, because it contradicts two verses explicitly and brings up problems with others.

Now, let us look at other classic midrashim concerning the manna:

The manna would melt, and the run-off would be eaten by wild gazelles and the like, which non-Jews would catch, so that when they would eat the venison, it had the heavenly taste of the manna.

Depending on one’s spiritual status, that is where he would find his daily manna. The unworthy would have to go far from the camp, while the worthy would get it right to their doors.

Everyone miraculously gathered his fair and sufficient portion, an ‘omer, no matter how much he actually thought he gathered.

Joshua consumed an amount of manna equal to that of the entire rest of the nation combined.

The manna fell in the merit of Moses.

All of these midrashim are expressions of how our sages viewed the importance of Torah study. “The Torah has 70 facets,” and “turn it over and over, for everything is in it.” The multiplicity of flavors is code for the idea that all of the other wisdoms are included in the Torah. The proximity of the manna alludes to the idea that one, through Torah study, can come across whatever other intellectual delights he seeks. Those who are worthy, that is, they expend the proper effort, merit divine assistance in their pursuit of scholarship and knowledge, yet all Israel have a share in the Torah, and the crown of Torah is there for the taking, and this is alluded to by the idea that all received an ‘omer. Joshua, as the attendant of the study tent, was the greatest mathmid of his generation, and became the main conduit of the the mosaic tradition, and therefore consumed enough Torah for the entire nation. Israel’s study and exemplification of the Torah’s values and way of life indirectly influences the nations of the world, who also get a taste of the Torah so that they know what it is the Jewish people enjoy. Lastly, it was in the the merit of Moses, the lawgiver whose life’s mission was to teach the people the Torah, that the manna fell.

All of these sublime ideas are encapsulated in Moses’s own words later, in Deuteronomy (8:3):

And He afflicted you and let you go hungry, and then fed you with manna, which you did not know, nor did your forefathers know, so that He would make you know that man does not live by bread alone, but rather by whatever comes forth from the mouth of the Lord does man live.

Our sages did not just view the story of the manna as one about miraculous food. Rather, it was the lesson learned from the manna. We live by keeping the Torah. Midrashim concerning this section of Exodus reflect how our sages understood Deuteronomy.

In this week’s haftara we read (Judges 5:12):

Uri, Uri, Awaken, Awaken, Deborah! Awaken, Awaken, Utter a song. Arise, Barak, and take your captives, O’ son of Abinoam.

To which Rashi comments:

Uri is an expression of praise, as in its plain meaning: Become firm in your praise. But our Rabbis said, because she praised herself by saying (v. 7) “Until I Deborah arose,” the Divine spirit left her (therefore she had to arouse (l’orer) it).

The complete verse  is:

The open cities ceased, in Israel they ceased, until I Deborah arose; I arose as a mother in Israel.

The midrash, I believe, is also alluding to an exchange between Deborah and Barak recorded earlier. Deborah had told Barak that God had told him to

Go and draw toward Mount Tabor, and take with you ten thousand men of the children of Naphtali and of the children of Zebulun. And I shall draw to you, to the brook Kishon, Sisera, the head of Jabin’s army, with his chariots and his multitude; and I will give him into your hand.’

But Barak did not readily go.

Barak said to her, “If you will go with me then I shall go, but if you will not go with me, I shall not go.”

To which Deborah responded with another prophecy:

And she said, “I shall surely go with you, but your glory will not be on the way which you go, for into the hand of a woman will the Lord deliver Sisera.”

Deborah let him know that the credit for ultimate victory would go to a woman, and she thought it would be her, because she was now the only woman joining the Israelites in battle against Sisera. Deborah would end up the heroine. However, she was not correct in this regard, because it was ultimately into the hand of Yael that Sisera was delivered, a surprise to both Barak and Deborah. The sages saw a hint of excessive pride in Deborah’s words.

 

משה רבנו כדמותו ההופכית של יוסף הצדיק

לקובץ להדפסה לחץ כאן

screen-shot-2017-02-05-at-9-07-43-pm

 

 

מהי המשמעות של הניגוד המרומז ומפורט של התורה על חיי משה ויוסף?

הנביאים הרבו להשתמש באישיויות מנוגדות כדי להוציא לקחים, כמו שכל המלכים נשפטים בהשוואה עם דוד המלך, הדגם של מלך טוב, או עם ירבעם בן נבט, המחטיא העיקרי. הניגוד כאן עולה כי מטרתו של משה היתה להפוך את כל מה שיוסף עשה בחייו.

….

כבר זמן רב אני חש שאם היה לרש”י מספיק זמן  להכין המהדורה הסופית של פירושו לתורה, הוא היה כותב שמה שהוא מפרש בשמות ב:י׳׳ד:

״אכן נודע הדבר: כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך (ע׳׳פ שמות רבה א:ל).״

הוא למעשה לא מדרש, אלא פשטות הדברים. למה? כי זה יכול להסביר לנו כמה פרטים מתמיהים שיש בפרשת שמות. ראשית, ה׳ אמר למשה ללכת אל פרעה ולדרוש ממנו לשלח את העם, ואם פרעה יסרב, משה יביא עליו את המכות. עם זאת, בפעם הראשונה שהוא עמד לפני פרעה, פרעה לא הקשיב, ואפילו הכביד את השעבוד וגזר שבני ישראל לא יקבלו את חומרי הגלם להם היו זקוקים על מנת להשלים את מטלותיהם (ה:יב):

וַיָּפֶץ הָעָם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ, לַתֶּבֶן. וְהַנֹּגְשִׂים, אָצִים לֵאמֹר:  כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. וַיֻּכּוּ, שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-שָׂמוּ עֲלֵהֶם, נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר:  מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן, כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם–גַּם-תְּמוֹל, גַּם-הַיּוֹם. וַיָּבֹאוּ, שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּצְעֲקוּ אֶל-פַּרְעֹה, לֵאמֹר:  לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה, לַעֲבָדֶיךָ. תֶּבֶן, אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ, עֲשׂוּ; וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים, וְחָטָאת עַמֶּךָ.

למה זה היה צריך לקרות? למה לנסות את השוטרים העבריים, ולמה, אחרי שהם מתלוננים למשה ומשה מעביר את תלונתם לה׳, הוא חוזר על כל ההבטחות לגאול את העם?

וַיֹּאמֶר ה׳, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ. (ו:א)

ולפני זה משה לא היה אמור לראות את פרעה מגרש אותם? אז למה הוא בא בכלל?

ומסתבר, שהיינו כבר צריכים לשמוע מה שקרה בפרק ז׳, כשמשה ואהרן עמדו לפני פרעה והפכו את המטה לנחש. שנית, מהי פשר של הפסוק הזה שבא מיד אחרי הסכמתו של משה לצאת לשליחות ההיסטורית אחרי סדרה של סירובים הארוכה שלו וגם אחרי שהוא הודיע ליתרו שהוא חוזר למצרים (ד:יט):

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת-נַפְשֶׁךָ.

למה ה׳ היה צריך להגיד למשה לחזור אם הוא כבר חוזר, ולמה בגלל אנשים מסויימים שמתו? והלא משה יוציא את ישראל מכל מקום? ופירוש רש׳׳י שם:

כי מתו כל האנשים: מי הם, דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת.

כלומר, יריביו של משה לא היו בהכרח מתים, אלא הם לא היוו אִיום.

ולי נראה שהתשובה לכל השאלות האלו היא ככה: גלות מצרים החלה בשל חטאות האחים, והחטא היה הבאת יוסף את דבתם רעה אל אביהם, מה שנקרא בפי חז׳׳ל ״לשון הרע,״ והכל התגלגל משם. למרות שבסופו של דבר האחים, אחי יוסף, ובמיוחד יהודה, מנהיג האחים, הראו שהם חזרו בתשובה ביציאתם להגן על בנימין, אבל לא מצאנו שיוסף השיג כפרה מלאה, כלומר, הסיר חטאו. כשמשה יצא לראות בסבלות העם, ״אכן נודע״ לו שיש עדיין מלשינים בקרבם, ולפי זה הבין למה היו עדיין בשעבוד.

בויקרא כ׳׳ו:מ כתוב שכאשר יגיע קץ הגלות, וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲוֹנָם וְאֶת-עֲוֹן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי, וְאַף, אֲשֶׁר-הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. ויש להקשות: איך יכול הדור הנוכחי להתוודות על ההתנהגות הרעה של האבות שכבר הלכו לעולמם?למה נוסח הווידוי כולל את ההצהרה, “אבל אנחנו ואבותינו חטאנו?” התשובה היא שכדי לבטל את רוע הגזירה, אינו מספיק לנו לנטוש את דרכנו הרעה, אלא עלינו גם להוציא בפה שאנחנו מגנים את הנעשה מלפנינו.

“וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא,” כשמשה התחיל להתבונן במצבם של בני ישראל ואת עוול שעבודם, התנהגותם של שני היהודים (אונקלוס מתרגם עברים “יהודאי”) שהיו מוכנים לבגוד בו ולהלשין הוכיחה לו שהעם היהודי עדיין החזיקו בעוון אבותם, ובגלל זה פרעה ביקש להרוג את משה, והוא ברח למדין. לאחר מכן, כאשר משה היה במדין, הוא רמז זה בטיעוניו כשסירב להוציא את בני ישראל ממצרים, וה׳ הזכיר לו את זה (רש”י ד:ו):

והנה ידו מצרעת כשלג: דרך צרעת להיות לבנה (ויקרא יג ד) אם בהרת לבנה היא. אף באות זה רמז שלשון הרע סיפר באומרו (פסוק א) לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע.

לאחר מכן, כאשר משה יצא לדרכו, ה׳ בישר לו בחדשות טובות: אלה המלשינים שֶיָגוֹרתָ מהם כבר לא מדברים לשון רע, או לפחות אין ביכולתם להרע לך. תם עוונם, ומשה לא יכול לטעון שבני ישראל לא ראויים להיגאל! ולכן המפגש הראשון של משה עם פרעה הוביל לכישלון, כדי לנסות את השוטרים היהודים, שהיה בכוחם להכות את אחיהם ולהלשין עליהם לפרעה, והביא להם הזדמנות להראות  שעכשיו הם לא מעבירים את העונש הלאה ולא מדווחים לנוגשים על מה שפוקד אחיהם, ולא יאשימו אותם באי-השגת מתכונת הלבֵנים. אלא, הם התחננו בפני משה ובקשו רחמים על הכישלון שלעצמם, ובצייתנות רבה נשאו בנטל וקבלו את זעם משעבדיהם. רק אחרי כל זה היה ה׳ יכול להגיד למשה בסוף פרשתנו, “עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.״

לפיכך, אנו מבינים למה כל הפרטים האישיים שהתורה מציעה על משה הם בניגוד לאלו המוצעים על יוסף.

The Seven Noahide Commandments, and The Additional Three

Based on an earlier essay, I would like to offer an answer to two questions that were troubling me for some time.

The first was, how is it that our sages could declare that mankind as a whole was given seven commandments, including six prohibitions, but then proceed to list a number of additional prohibitions? Here are the relevant talmudic passages (starting on Sanhedrin 56a):

Our Rabbis taught: the sons of Noah were charged with seven commandments: [to maintain] civil laws, and the prohibitions against blasphemy, idolatry,  close relations, murder, theft, and eating flesh cut from a living animal.

The same is brought by Maimonides in Laws of Kings and their Wars, Chapter 9:1.

R. Hanania b. Gamaliel said: [man was also commanded] not to partake of blood drawn from a living animal.

Maimonides rejects this law.

R. Hidka added the prohibition of castration of animals.

This Halacha was not included by Maimonides, but there were authorities who felt it was binding. (See Even Haezer 5.)

Resh Lakish also said: A heathen who keeps a day of rest, deserves death….R. Simon added sorcery. R. Yose said: The heathens were prohibited everything that is mentioned in the section on sorcery. .. R. Elazar added the forbidden mixture [in plants and animals]: now, they are permitted to wear garments of mixed fabrics [of wool and linen] and sow diverse seeds together; they are forbidden only to hybridize heterogeneous animals and graft trees of different kinds….R. Yohanan said: A gentile who studies the Torah deserves death…Circumcision was originally only commanded  to Abraham only… If so, should it not be incumbent upon the children of Ishmael? …This extends the precept [of circumcision] to the children of Keturah.

The second question was, why does Maimonides include some of these suggestions in his code, but not others? Specifically, Maimonides rules that gentiles should not crossbreed animals or graft plants (Kings and Their Wars 10:6), and they should not keep the Sabbath or study the Torah (ibid. 10:9), but he does rule that the descendants of Keturah are obligated in circumcision. He implicitly rejects all the other suggestions of our sages, like sorcery and castration, etc.

Earlier I wrote this about how, in Maimonidean thought, the prohibition of kilayim is not about creating mixtures which disrupt the order of  creation, but rather, like many other prohibitions, more about repudiating idolatrous practice. Further, there is this wonderful idea brought by the Soncino commentary:

Eisenstein, J. E., V. p. 623. suggests that [the prohibition against gentiles keeping a day of rest] may have been directed against the Christian Jews, who disregarded the Mosaic law yet observed the Sabbath, and quotes Maimonides who advances the following reason: ‘The principle is, one is not permitted to make innovations in religion or to create new commandments. He has the privilege to become a true proselyte by accepting the whole law.’ (ibid.) He also points out that ‘Deserves death’ expresses strong indignation, and is not to be taken literally; [cf. the recurring phrase. ‘He who transgresses the words of the Sages deserves death.’ Ber. 6b.]

That is, the early Christians declared that their religion was open to all, with all the benefits of the Jewish faith without the burden of having to keep the vast majority of the commandments. But they did create a new Sabbath day, Sunday. Before Christianity, gentile religion was its own man-made nonsense, and did not seek to imitate or copy Judaism. Once their religions started to encroach upon ours, the sages sought to stem the tide. This principle then explains the other prohibition brought by Maimonides in the same paragraph. The sages of the second century prohibited gentiles from studying the Torah because the Early Christians also replaced our Torah with their “new” testament.

Taking this further, we can then understand why Maimonides describes all the laws of the seven biblical Noahide commandments in Chapter 9, and then in Chapter 10 brings up the issue of gentiles interbreeding flora and fauna, practicing circumcision, and keeping the Sabbath and studying the Torah. These additional, rabbinic enactments were in response to religious conditions prevalent in the gentile world at the time, and that is the major reason why these prohibitions are not punishable by death. I theorize that Maimonides believed that the sages accepted the prohibition against interbreeding because a prominent gentile cult at the time still practiced interbreeding as a matter of religious practice. He then proceeds to the issue of gentile circumcision because it is one of the major Jewish commandments that is actually practiced in Islam, and we would have expected to the sages or the Geonim to have made an enactment against gentiles practicing religion. However, because certain Abrahamic gentiles are biblically included in the covenant, the sages did not make that enactment. Maimonides then moves on to the commandments adopted by the Christians, and despite the fact that he then rules that gentiles may opt to perform any of the commandments given to the jewish people, the sages ordained that they not observe the Sabbath or study Torah because those were major facets of the new Christianity.

 

 

Q&A: Extra Hadasim

Question: Last year, I heard you arguing with someone about whether a lulav could have more than three hadasim in it. What was the argument about? Which side were you taking?

Answer: The exact argument was that someone had claimed that it is forbidden to compose a lulav bundle with more than three myrtle (haddas) branches in it. The Mishna (Sukka 34) declares that a lulav bundle should have one palm frond, one ethrog, two willows, and three myrtles, and indeed, that is the way everyone does the mitzwa. The Rabbi was arguing that because some say that increasing the number of certain species, e.g. fronds or ethrogim, is forbidden, and because we have never seen anybody with additional willows in his bundle, it must be forbidden. I have already written that this argument is fallacious yet common in  the later halachic literature. I was arguing that the practice is specifically endorsed by rishonim such as Maimonides and aharonim such as the Aroch Hashulhan, who understand that the Mishna is discussing the minimum of each component of the the lulav bundle. That is, a lulav has to have at least three myrtle branches, but if one wishes to beautify his bundle, he may add as many myrtles as he wishes. As the Beth Yosef himself points out, no major decisors disagreed with this assertion.

Question: Doesn’t the Shulhan Aruch mention that despite that being the halacha, m’dakd’kim only do as exactly the minimum?

Answer: Yes he does. But not because there is anything wrong with adding willows to one’s lulav, but because of the risk. Remember, the permissibility lies in the fact that adding willows would beautify the mitzwa. Like with stripes on our tallitoth, which are also added for decoration and beauty, sometimes beauty can be achieved more simplistically. Truly good looking people don’t need to wear makeup, and many mitzwoth look elegant when they are done precisely according to the halacha. Do you notice how sefardic tallitoth have much less prominent white stripes instead of black? There is nothing wrong with trying to make a mitzwa look nice, and it all comes down to a matter of taste, and can be easily get out of hand, but the Shulhan Aruch certainly did not mean to prohibit or recommend against attempting to beautify the mtizwa of lulav.

Question: Why hasn’t anybody been putting extra hadasim in his lulav?

Answer: The way some Rishonim describe the practice, it seems that many used to do it as a matter of course. I believe that the practice originally fell into disuse due to the rarity of myrtles in northern and eastern Europe. Do you remember all those halachoth that developed because the four species used in a lulav are native to mediterranean climates and not northern ones? (The myrtus communis simply doesn’t grow in White Russia.) In some places in Europe, they only had one or two sets of the four species for the entire community, and other places had to use last year’s dried up bundle. That’s why they had a break between shaharith and hallel, to give everyone a chance to shake the one lulav bundle that made it to shul. A town would be lucky if it had three myrtle branches, and if it had more than that, the people would probably have tried to use them to make another lulav bundle. Today, the practice has not experienced a renaissance because like with the other species, people spend quite a lot of time seeking out the best set of myrtles and paying dearly for them. No one is thinking to have to look for and pay for a second pack of triple-alef, Bedatz sanctioned willows. The practice does not seem to becoming back anytime soon, but not because there is anything wrong with it halachically.

Question: But you did have extra hadasim in your bundle.

Answer: Yes. And I am proud that I can do so. I grow my own palm fronds and willows, and my wife’ uncle, our neighbor, grows his own natural willows, the kind that actually have berries and have a rugged beauty to them. God willing, in the coming years I will also be growing my own citrons, and more people will explore this classic, rabbinically approved manner of showing our enthusiasm for God’s commandments.

Nos et non viderunt sinister ergo rectus.

עשרה בטבת וחג המולד

temple image

הבעיה:

ארבעת הצומות, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, וצום גדליה, נקבעו לאחר חורבן בית המקדש הראשון, והם מוזכרים בתנ”ך. כולם במקור הנציחו את שלבי המצור הבבלי הסופי על ירושלים, ומועד חורבן הבית, וחורבן היישוב היהודי  ששרד. מאות שנים אחר כך, חז”ל הוסיפו לי׳׳ז בתמוז וט׳ באב עוד אירועים הסטוריים שהתרחשו לאחר חורבן בית המקדש השני, וכן במצא בדברי הרמב”ם ועוד ראשונים, וילדי בית ספר לומדים לזכור את הרשימות של הטרגדיות הנוגעות לצומות.

עם זאת, לפי המסורת האשכנזית יש עוד יותר אירועים הסטוריים שיש להנציח בעשרה בטבת, וכן ייסד הפייטן (מובא מהסליחות הנאמרות בשחרית באותו היום):

דּעכנִי בּשׁמוֹנה בוֹ שׂמאלית וימנית

ֲהלֹא שׁלָשׁתָּן קָבַעתּי תֲענית

וּמֶלך יָוָן ִאנּסנִי לכתּוֹב דַּת יְונית

עַל גַּבּי חרשׁוּ חוֹרשׁים הֶאריכוּ מֲענית

זוֹעַמתּי בּתשׁעָה בוֹ בּכלמָה וָחֵפֶר

חָשׂך מעָלַי מעיל הוֹד וָצֶפֶר

ָטרוֹף טוֹרַף בּוֹ הנּוֹתֵן אמרֵי שֶׁפֶר

הוּא עזְרָא ַהסּוֹפֵר

דהיינו, ביום העשירי לטבת אנחנו גם בוכים על כתיבת תרגום השבעים, התרגום היווני הקלאסי של התורה, שהיתה בשמיני לטבת, ומות עזרא, אשר היה בתשיעי. זה לא כל כך בעייתי, כי כפי שכבר ראינו, תשעה באב גם מנציח אירועים שקרו ביום השביעי, השמיני, התשיעי, ואת העשירי באב, אבל חז”ל בחרו לכלול אותם ביום הכי גרוע. י׳׳ז בטבת גם מנציח מספר אירועים שקרו בין העשירי לי”ז לחודש. על פי הטור, אורה חיים תק׳׳פ (בערך משנת 1300 למניינם) המסורות הנוספות האלה הנוגעות בחודש טבת נרשמו לראשונה על בעל ההלכות הגדולות (מהמאה השמינית למנ׳).

עם זאת, המסורות לגבי עשרה בטבת הן בעייתיות.

1. תרגום השבעים לא נתפס בעיני חז”ל כדבר רע. התלמוד (מגילה ח׳ וט׳) מתעד את הסיפור באור חיובי. נכון, כתוב שתלמי מלך מצרים צוה לתרגם את התורה, אבל אחר כך התלמוד מסכם כי יוונית היא השפה היפה ביותר מתוך השפות של בני יפת (כלומר השפות ההודו-אירופיות), ולכן, האלפבית היווני הוא היחידי מלבד האלפבית האשורי (אותיות העבריות שלנו) שהוא כשר לשימוש עבור כתיבת ספרי תורה. בזמנו, תרגום השבעים עמד במקום התורה עבור אותם היהודים ממערב לישראל ששפת אמם הייתה יוונית, בדומה לחוצש הארטסקרול של ימינו לדוברי אמגלית,, או כמו שה״צענא רענא״ היה עבור נשים יהודיות במזרח אֵירוֹפָּה. בפרק הראשון של מסכת סופרים מסופר שלפני כתיבת תרגום השבעים, תלמי בקש מחמשה חכמים לנסות לתרגם את התורה, ושהיום היה קשה לישראל כחטא העגל, אבל זה היה בגלל שהחכמים לא תרגמו כמו שצריך. מאוחר יותר, ראשונים כמו הרמב”ם נהיו תלמידי תרבות היווניים, ולמדו את השפה וכתביו העיקריים. (והערה לגבי חנוכה: על פי שיטת הרמב”ם, חנוכה בהחלט לא הוקבע זכר לניצחון על או אפילו לקרב נגד התרבות היוונית, ובגלל זה הוא לא מזכיר מאבק כזה בהלכותיו.) וזה מוזר, כי על אף שתרגום השבעים היה בעולם מאות שנים לפני שהמשנה הועלתה על הכתב, עברו כאלף שנה עד שראו אותו באור שלילי, ורק בקהילות מסוימות.

2. פטירתו של עזרא (ולפי כמה מסורות, גם של נחמיה) אינה מהווה סיבה לאבלות שנתית. כן, הוא היה מנהיג העם היהודי בימי שיבת ציון, ובזמנו לא היה כמוהו, אבל כל מנהיג יהודי דגול, אם נביא, כהן, מלך, או חכם, יָצא מן העולם הזה או יֵצא מן העולם הזה. יותר מזה, ממה שאנחנו יודעים על עזרא, לא נוכל לומר שבסוף ימיו נפל בידי אויבינו ( “טרוף טורף”), כמו המלכים שאול ויאשיהו, או שמשון הגבור, גדליה בן אחיקם, יהודה המכבי, או רבי עקיבא. עזרא, ככל הנראה, נפטר בשיבה טובה זקן ושבע בתקופה של שלום לאחר שעשה הרבה למען עם ישראל והתורה, ותו, הטרגדיה של מותו  של עזרא לא נזכרה,אפילו דרך אגב, על ידי מישהו ב1,500 השנים הראשונות, וזה מצביע על העובדא שהיא לא נחשבה כאסון הסטורי.

הקשר הנוצרי

סטורנליה היה פסטיבל רומי עתיק לכבוד האל סטורן, שהתחיל ב -17 בדצמבר וסיים ב23 לדצמבר. קלנדס היה חג בהתחלת כל חודש, והוא גם השורש  למלה הלועזית ללוח שנה. מאוחר יותר, הרומאיים חגגו את יום חג אל השמש סול אינוויקטוס ב25 לדצמבר, שהיה יום התקופה, ואותו היום בעונת החגים הרומית נבחר על ידי מייסדי הכניסה ליום חג המולד הנוצרי, למרות שלפי כל ה״מסורות״ שלהם (וגם משלנו, דרך אגב,) אותו האיש נולד באביב.

אבל חז׳׳ל ראו את כל זה מבחינה אחרת (עבודה זרה ח.): אמר רב חנן בר רבא קלנדא ח’ ימים אחר תקופה סטרנורא ח’ ימים לפני תקופה וסימנך (תהילים קלט) אחור וקדם צרתני וגו’. ת”ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודה זרה.

התלמוד מייחס לאדם הראשון את עונת החגים הרומית. הסוגיא המקבילה בירושלמי אפילו מזכירה מה אדם אמר שהוא הבין בתקופה: ״קלנדס קלון דיאו״, שלפי הפני משה הוא או לטינית או יוונית, ושמשמעותו היתה שאדם שבח אותו בשביל יצירת חילופי העונות, היה מכריז על יום טוב. בין כך או ובין כך, זה מוזר שהחכמים ייחסו חגים רומיים עתיקים לאדם הראשון, ושהוא דבר לטינית או יוונית ולא עברית, כמו בשאר המסורות היהודיות.

הירושלמי ממשיך בטענה שהחודש הרומי הראשון, ינואר, לא נקרא על שם האל העתיק יאנוס, אלא המצביא העתיק ינובריס, שהקריב את עצמו במלחמה נגד המצרים, אבל לפי המדרש, יאנוס  הוא שמו של אחד מחרטומי פרעה, וחברו נקרא ימברוס.

ויש גם דעתו של הרמב׳׳ם בדבר. בגרסה הבלתי מצונזרת של פירושו למשניות של מסכת עבודה זרה, (שהוצא לאור על ידי הרב קאפח) הוא כותב שלדעתו, המסכת כולה דנה בדרך כלל בנצרות, ואמנם מוזכרות בה עוד כתות, כמו עבודת מרקורי, פעור, ואפרודיטה, רוב ההלכות המופיעות בה שייכות בזמננו לנצרות, ״ודע שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שיניויי כיתותיהם כולם עובדי עבודה זרה ואידיהן כולם אסורים.״ החגים  של סטורנליה וקלנדס וכו׳ נכתבו במשנה למען הדורות הבאים, כי הם עדיין חגים נוצריים, והם עדיין עומדים באיסורם. לפי הרמב׳׳ם, סטורנליה הוא מה שאנו מכנים חג המולד, וקלנדס הוא עכשיו סלבסטר (1 בינואר). בעוד שרוב המפרשים אומרים שאת האיסור המוזכר במשנה הבאה (יא:) על כניסה ״לעיר שיש בה עבודה זרה״  מדובר במקום שיש יריד או אד באותו היום, הרמב”ם אומר שהמשנה מתייחסת למקום שיש בו עבודת אלילים סתם, ומצהיר שכלול באיסור כל עיר שיש בה כנסייה, וכל שכן לגור בעיר כזאת, ובאשר למשנה העמומה האוסרת מכירת אצטרובלין, וכי מה גויים עושים עם אצטרובלים (הכדורים הנושרים מהעצים), הרב קאפח טוען שהרמב”ם התכוון למינו של העץ, Picea excelsa, או אשוחית, אותם הנוצרים לוקחים כתכשיט לבית לכבוד חג המולד. זה מתקבל על הדעת, כי בעברית שמו של העץ הוא גם שמו של פריו. שני הפרקים האחרונים של המסכת, הדנים ביינם, הם גם שייכים עד היום לייחסינו עם הנוצרים, ובגלל זה יותר קשה לי לקבל את שיטתו של הרב רבינוביץ’ שגם לפי הרמב”ם, הנצרות השתנתה כל כך עד שהיום היא לא נחשבת כעבודה זרה.

עתה השאלה היא, מדוע החכמים הסתירו את האופי הנוצרי של סטורנליה וקלנדס, ואמרו שהם היו החגים הראשונים לאנושות?

חידת ״תלמידי ישו״

רוב המהדורות של מסכת סנהדרין חסרות את הקטע הבא מדף מג: בשל הצנזורה. לאחר הסיפור על איך שחז׳׳ל נתנו  ארבעים יום למצוא מי שיעיד בעד זכותו של ישו, הגמרא ממשיכה בתיאור מותם של כמה מתלמידיו. כל אחד מצא את עצמו רמוז באור חיובי במקרא, והשופטים הביאו מענה לכולם  מהמקרא:

ת”ר חמשה תלמידים היו לו לישו מתאי נקאי נצר ובוני ותודה אתיוהו למתי אמר להו מתי יהרג הכתיב (תהלים מב,) מתי אבוא ואראה פני אלהים אמרו לו אין מתי יהרג דכתיב (שם מא,) מתי ימות ואבד שמו אתיוהו לנקאי אמר להו נקאי יהרג הכתיב (שמות כג, ז) ונקי וצדיק אל תהרוג אמרו לו אין נקאי יהרג דכתיב (תהלים י,) במסתרים יהרג נקי אתיוהו לנצר אמר להו נצר יהרג הכתיב (ישעיה, יא) ונצר משרשיו יפרה אמרו ליה אין נצר יהרג דכתיב (שם יט,) ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב אתיוהו לבוני אמר להו בוני יהרג הכתיב (שמות ד,) בני בכורי ישראל אמרו לי’ אין בוני יהרג דכתיב (שם,) הנה אנכי הורג את בנך בכורך אתיוהו לתודה אמר להו תודה יהרג הכתיב (תהלים ק, א) מזמור לתודה אמרו ליה אין תודה יהרג דכתיב (שם נ,) זובח תודה יכבדנני.

מלבד העובדה שאין תיעוד היסטורי אחר, אם יהודי, אם נוצרי, שמזכיר חמשת התלמידים האלה, וגם שהנוצרים אומרים שהיו לישו שנים עשר שליחים (=תלמידים ממשיכים דרכו), עם שמות כמו מרקוס, לוקוס, יוחנן,ויהודה, ועוד שמות נורמליים, והם לא הוצאו להורג כמורם -בית הדין הזה לא עשה כהלכה. האם אנחנו מרשיעים או מזכים על פי מקורות בתנ”ך? מובן מאליו שמדרש זה איננו היסטורי, אלא בעל משמעות משלית עמוקה מאד, והיא מזכירה את הוויכוחים בין היהודים למשך הדורות. מה היתה כוונתם של חז׳׳ל?

הצעותיי

אם תעיין במהדורות המודפסות של הטור והשולחן ערוך סימן תק׳׳פ, תמצא שיש לצום בט׳ טבת בגלל איזהשהו אירוע שאינו ידוע לנו. במהדורות חדשות יאולי תמצא הערות שוליות שמביאות  את המסורות על פטירתו של עזרא (וגם נחמיה), אבל זה רק מחזק את השאלה המקורית שלנו: מדוע הטור והשולחן הערוך לא היו מודעים למסורת הזאת או למה היא נשתכחה אצל גדולי הפוסקים, אבל התאריך נזכר?

אבל, במהדורות טובות יותר מספקות את החלק החסר בפאזל: ישו הנוצרי נולד בתשעה לטבת! עכשיו נוכל להבין למה פרט זה צונזר מן הספרים, ולמה היום נחשב לטרגדיה לאומית. ויש להוכיח את זה, כי לפי טענתם של הנוצרים הוא נולד ב25 לדצמבר שנה אחת לפני הספירה למניינם, ואם תחשב את זה לפי ספירתנו (ויש תוכנות אנטרנט שהיום עושות זאת לנו בקלות) זה כן יוצא תשעה בטבת פחות או יותר יום, וזה סביר, כי היו מקדשים על פי הראייה, ואין להם הדיוק של ימינו. ויש שנים ששוב ט׳ או י׳ טבת חלים בחג המולד.

באירופה, היהודים שכנו בפחד תמידי משכניהם הנוצרים האוהבים, וחגים נוצריים הפכו לעת חרדה ליהודים, ובכל פעם הם צפו לפוגרומים וכדומה. ותו, שנים אחרי שהצנזורה הוציאה מתוך המסורת היהודית את הרעיון שעשרה בטבת גם ציין את עליית הנצרות, היהודים יצרו קיום חדש של חג המולד, ניטל נאכט (פירושו ״לילה״ בלטינית-ו״לילה״ באיידיש), לילה בו היהודים נשארים בבית ונמנעים משמחה ולימוד תורה. בסביבה כזו, נוכל להבין גם מדוע כתיבת תרגום השבעים נראתה כחלק מהאסון. המקרא הנוצרי נכתב ביוונית, והוצג כהמשכו של התנ”ך האמתי, והתרגום היווני של התנ׳׳ך שימש כבסיס לכל מיני “הוכחות” באשר לאמיתות הטענות של הנצרות. ובקשר לזה, הרב אביגדור מילר כתב ״שהתורה נפלה בידיו האכזריות של עשָו,” ונהפכה לכלי יוצר על היהודים.

זה גם מסביר למה חכמים אחרונים ניסו להסתיר את טבעו האמיתי של התשיעי לטבת, באומרם שהוא היארצייט של עזרא. עזרא, שהלך לעולמו בתחילת ימי הבית השני, הקדיש את חייו להעמדת התורה על מעמדה וחתימת כתבי הקודש. ישו, למרות טענותיו להיפך, עשה הכי הרבה בהיסטוריה לפגוע בשלמות התורה והמצוות. מותו של עזרא בתחילת תקופת הבית השני הוא ההפך הגמור של לידת ישו בסוף אותה תקופה.

לפני כמה שבועות, הודיתי לה׳ שזיכני לחיות בארץ אבותינו, ולגדל את ילדיי בליה שפעת הנצרות. הרמב”ם כתב (הלכות מלכים ומלחמותיהם י׳׳א):

אבל מחשבות בורא עולם–אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו.  וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו–אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד:  שנאמר “כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה’, ולעובדו שכם אחד” (ראה צפניה ג,ט). כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה–אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות.  ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא–מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.

הסטורנליה והקלנדס של ימינו יכולים להיות החגים הכי מוכרים בעולם, ואנחנו תקווה שיום אחד הם יהפכו לזמן לאנושות להביט אחורה ולהרהר על איך החושך האיום כסה פני תבל, וכאשר עשרה בטבת ושאר התעניות תהיינה ימי שמחה לבית ישראל, סטורנליה וקלנדס גם יהיו חגים לכל האנושות לשבח את האל האמיתי על בריאת העונות, בדיוק כפי שאדם הראשון עשה. חז”ל זיהו את הפוטנציאל הנצחי של ימים אלו, וזו הסיבה שהם קשרו את ימי אידיהם לאדם הראשון. זו גם הסיבה שהם אמרו “הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודה זרה.״ חז”ל ראו  את חג המולד כמו שהם ראו את ישו והנצרות. סטורנליה וקלנדס הוקמו בשביל מניעים טהורים, אבל הפוטנציאל שלהם בוזבז כשהם נעשו חגים פגאניים, ישו נולד עם הפוטנציאל לשנות את העולם, אבל כמו שאמרו חז”ל עליו, “הוא הקדיח תבשילו ברבים”, והנצרות יכלה להיות צורה יעילה של דת בני נח, אבל היא סטתה מן הדרך והפכה למניע הגדול בהסטוריה לאנטישמיות ושפיכות דמים בינלאומיות. ויש לומר את זה לגבי לטינית, שפת הכנסייה. אפילו אדם הראשון, כאילו, דבר לטינית כמו עברית, וגם לטינית נפגמה מתי שהיא הוקדשה לעבודת זרה.

עם עיקרון זה, אני גם רוצה להציע למה חז”ל רמזו בסיפור של התלמידים. הנוצרים הקדומים הציגו הדת הפגומה שלהם כזרם כעֿשר של דת משה והנביאים, ובקשו לגייס הוכחות מן הכתובים שלנו והתרגום השבעים. הם טענו שהגיע הזמן (מתאי) עבור ברית חדשה, ושישו כיפר על עוונונת האנושות  (נקאי), ושישו היה בן לה׳ ממש והנוצרים נכסנו תחת ישראל להיות בנים לה׳ (בוני ונצר), ושדרך הפולחן (תודה) השתנתה. לעומת זאת, חז׳׳ל לא קיבלו את טענות הנצרות , והכריעו שהיא עברה את הגבולות של היהדות המסורתית. התורה היא נצחית, חטא יכופר רק על ידי תשובתו האישית של החוטא, היהודים הם בנים לה׳ לעולם, וסדר העבודה כפי שקובל מאת חכמי המסורה יישאר כפי שהיה. התלמידים האלה היו הטענות התיאולוגיות הקדומות של הנצרות.

יהי רצון שנזכה לראות יום בו לב כל אדם יחזור לאבינו שבשמים.

Letter to A Friend: Enlightening the Masses

Dear *****,

I would just like to add another point to an earlier email  I wrote to you, namely about the nature of minhag (custom). I have shown how Maimonides and The Vilna Gaon followed our sages and used the halachic term minhag very strictly, and I showed you how Rabbi Soloveichik’s view (as formulated by R’ Schachter) and Rabbi Rabinovitch’s view were similarly limited. Not every innocuous Jewish practice enjoys the privilege of hallowed practice. The question was, when, as those consulted by laymen, do we permit that which was considered prohibited? I sought to show you the rules as implied by the cases in in the fourth chapter of P’sahim, and recently I was delighted to find the following rule of thumb in the name of Rabbi Eliezer in the name of Rabbi Abun in YT Ta’anith 1:6: Anything which someone mistakenly treats as forbidden but is actually permitted, then if he asks [the rabbi], he gets permission, but anything which he knows is [really] permitted, but is treated as forbidden [lest it lead to an actual prohibition] then if he asks, he does not get permission. This might sound familiar, because I was saying something along similar lines last year, and with this rule in mind we can understand, for example, why for example, the yarmulke case would be something we could permit, whereas the qitniyoth case could not be automatically permitted. In the yarmulke case, the idea that it is forbidden to walk around with a bare head can not be shown to be based on some concern that walking around bareheaded would lead to violation of some prohibition. (And incidentally, if there were some sort of of actual prohibition based on a real concern, then women, including single women, would be just as obligated as men.) In the qitniyoth case, everyone, including those who do consume cooked rice, etc., on Passover, agrees that there is a concern that there may  be a kernel or two of grain in the rice, and therefore the rice can not just be eaten without at least checking it. The various practices, to check the rice thoroughly, or to eat it without water, or to just avoid it entirely, all have an underlying reason.

I believe that there is more to this teaching than the technical analysis of the practice in question, and that is the idea of consultation. The sages were referring to situations where the rabbi is consulted, but perhaps it is not the rabbi’s role to offer his unsolicited opinion, i.e., it is not his prerogative to just tell people, “by the way, you can walk around bareheaded,” or whatever it may be. And to this rule I would note an exception: if he were to be giving a regular shiur in Mishna Berurah, for instance, and he started from the begining of the book and plans to go through all the halachoth in order, then he may bring up these points in their places, for example, when he gets to the rules of dress in prayer he can mention that the aharonim do not simply declare that one must wear a hat during prayer, as many believe.

Most importantly, I do believe that in a situation in which the layman is suffering due to his allegiance to a mistaken halachic belief, then it is proper to inform him of his error even if he does not solicit a dispensation. By “suffering,” I mean loss of livelihood, or conflicts with his spouse, and the like. Examples that come to mind come from my own experience, like telling someone who believes that it is wrong to get an education or a job that those are actually obligations of the Torah, or that someone does not have to give a high percentage of his net income to charity if he does not make a decent living. In such cases, it is meritorious to inform the laymen and spare them their suffering, if, of course, they are the types who respect your opinion and would heed your advice.