Skip to content

The Fallacy of Equating Abstention with Prohibition

I am looking to coin the above title into yet another Latin phrase, because of late I have identified it as another fallacy not employed in the Maimonidean and Vilnian systems. Examples: The fact that certain communities refrain from eating cooked rice and beans, etc., on Passover does not turn those cooked rice and beans into prohibited substances. Cases in point: Those who subscribe to the fallacy would prohibit cooking rice in one’s Passover pots for consumption right before and right after Passover, whereas those who restrict the rule to its simple meaning, “we refrain from eating such things on Passover,” would allow cooking the rice in Passover pots. This came up once again this year, when the Sabbath immediately followed Passover. As we have seen, the great Ashkenazic authorities, despite the fact that did not eat cooked qitniyoth Passover, did not relate to qitniyoth as prohibited substances.

Second case in point: Not cutting one’s hair until Lag Ba’omer, or not getting married until then. Those who subscribe to the fallacy would be astonished by various permissibilities, for example to trim one’s beard or shave on Friday in honor of the Sabbath, or to groom oneself as part of the Independence Day celebrations, because doing so is “forbidden” during the Omer, while others realize that the custom is to not do so, but that does not mean that which is not done is inherently prohibited.

This idea has many more applications. It behooves any scholar consulted in matters of halacha to know how to distinguish between true prohibition, whether by force of neder, or by rabbinical injunction, or by Torah commandment, and customs to refrain, abstain, or avoid, for which there are, by necessity, many more leniencies.

Advertisements

The Death of the Firstborn and the Destruction of the Leaven

Previously, we saw how the Haggada includes the two biblical reasons for the commandment to consume matza on Passover: The broken matza is the poor bread of affliction that we ate in Egypt, both during the servitude and with the paschal lamb the night of the Exodus, while the whole matza represents the haste made upon the Exodus from Egypt.  But why is leaven prohibited? Also, why is it not prohibited on Pesah Sheini, specifically for those who are bringing the sacrifice that day and eating it the following night? Those celebrating Pesah Sheini can, according to the halacha, “have leaven with them in the house.”

I have see many good answers to the former question, but for the latter, not so many. After all, the first deals with an explicit commandment of the Torah, whereas the latter deals with a technical talmudic law that has no clear source in the Written Law, and therefore has not been subjected to the speculation to which were subjected most of the commandments. I would like to offer an idea that explains both of these laws.

Moses had been told about the death of the firstborn from the outset:

The Lord said unto Moses: ‘When you go back to Egypt, see that you do before Pharaoh all the wonders which I have put in your hand; but I will harden his heart, and he will not let the people go.  Then you shall say unto Pharaoh: Thus says the Lord: Israel is My son, My first-born. I have said unto you: Let My son go, that he may serve Me; and you have refused to let him go. Behold, I will slay your son, your first-born.’

Then after the plague of arov, Pharaoh began to negotiate:

Pharaoh called for Moses and for Aaron, and said: ‘Go, sacrifice to your God in the land.’

After all, the Hebrews sought to journey three days from Egypt in order to sacrifice to their God. Here Pharaoh would allow them the freedom to worship, a right which we take for granted in the modern era, but the freedom to leave was too much.  Moses, arguing before Aaron and Pharaoh’s court, could not accept the offer:

‘It is not right to do so, for we shall sacrifice the abomination of the Egyptians to the Lord our God?  If we sacrifice the abomination of the Egyptians before their eyes, will they not stone us? We will go three days’ journey into the wilderness, and sacrifice to the Lord our God, as He shall command us.’

Moses asserted that he did not yet know what kind of sacrificial rite God would request. The Torah had yet to be given, and we will see that there were many commandments and Laws which were so novel, some of the people had a hard time accepting them, and there are many examples of this. Further, Moses did at least know that God would ask of them to slaughter of the flock, sheep and goats, and it would be unthinkable for the Hebrews to use such for sacrifice while still in Egypt.

Then, after the plague of Darkness, Pharaoh had one final offer:

Go, serve the Lord; only let your flocks and your herds be stayed; let your little ones also go with you.’

They could leave the country and worship as their God would please, but they would have to leave a deposit to ensure their return.

Moses said: You will also give us  sacrifices and burnt-offerings, that we may sacrifice unto the Lord our God. Our cattle also shall go with us; there shall not be a hoof left behind, for thereof must we take to serve the Lord our God; and we know not with what we must serve the Lord until we get there.’

Indeed, the eventual mosaic law was much more restrictive than the codes that the patriarchs subscribed to. For example, it had higher standards of what is considered a blemish, where altars and sanctuaries can be erected, who could officiate, and how altars could only be made from stones and dirt, but not one whole stone, and not metals.

Pharaoh responded by making a threat on Moses’s life, but Moses had the last word:

Moses said: ‘You have spoken well; I will see your face again no more… Thus said the Lord: At about midnight will I go out into the midst of Egypt, and all the firstborn in the land of Egypt shall die, from the firstborn of Pharaoh that sits upon his throne until the firstborn of the maid-servant that is behind the mill; and all the first-born of cattle…

Moses finally described the most terrible wonder he had in store: the death of the firstborn. It is therefore surprising that, in advance of the final plague, God revealed more details to Moses:

Speak to all the congregation of Israel, saying: On the tenth day of this month they shall take to them every man a lamb, according to their fathers’ houses, a lamb for a household... and you shall keep it until the fourteenth day of this month, and the whole assembly of the congregation of Israel shall slaughter it in the afternoon. For I will go through the land of Egypt in that night, and will smite all the first-born in the land of Egypt, both man and beast; and against all the gods of Egypt I will execute judgments. I am the Lord.

The plague would also strike the gods of Egypt, their idols, and the Israelites were also to be involved in the smiting. In contradiction to Moses’s previous declarations, they were told to specifically take those Egyptian gods and slaughter and ceremoniously display their blood. For Moses, going public with this prophecy could have been dangerous for his reputation, because it contradicted what he had been declaring for months, that he did not know what kind of sacrifice God demanded, and that it would be unthinkable to slaughter sheep and goats within Egypt. We can therefore imagine his surprise, that they would be sacrificing within Egypt, and that it was to be reminiscent of what God Himself proclaimed He would do.

Leaven has an unfortunate place in halalcha. The status of leaven on Passover is parallel to that of idolatry and its accouterments all year round. Both may not remain in our possession, both are subject to all forms of destruction, both are prohibited from being sources of benefit, and both are not subject to nullification in mixtures.  Indeed, there is much to be said about how leaven is, throughout the talmudic literature, a parable for the evil  inclination in general and idolatry in particular. It is the s’or, the  sourdough in the dough that causes us to sin, and when one neglects the performance of a commandment, he has “let it rise.” Leaven is also forbidden from being part of the sacrifices brought on the altar. But honestly, is the prohibition against leaven and its required destruction not extreme? What has the bread done to deserve this? On the contrary, it is the staff of life all year round, and a critical component of every other sacramental meal, so why should it suffer such a horrible fate on Passover just because it symbolically represents  idols? Why not treat some other class of foods as forbidden on Passover, say fruit, which is also forbidden as sacrifice, and create a host of symbolism around it?

Leaven has an advantage over any other class of food: it is the only everyday food that, from the outset f its production, can end up in one of two ways: leavened or unleavened, and the only difference is time. If one produced his bread with alacrity, it is kosher for the holiday, but if he was lax, it becomes something else. We need something palpable to chase after in advance of Passover in order to internalize the message of removing the alien influences from our souls before becoming true servants of God, and the leaven does just that. It is, for our purposes, analogous to the idolatry which is the ultimate goal of the evil inclination.

Every year, these commandments against leaven remind us of the historical miracle of the destruction of the gods of Egypt, both at the hands of God and the hands of His people, while because Pesah Sheini is not the anniversary of such a miracle, it has no injunctions against leaven.

טעם (תרתי משמע) איסור חמץ

בכמה מאמרים בספר תורה-שלמה להרמ”מ כשר, הרבה הרב להסביר את ענייני איסור החמץ בפסח, והביא שכולם מקבילים להלכות השייכות לע”ז, שבשניהם יש כעין בל ייראה ובל יימצא, וטעונים ביעור, ואיסורם במשהו ובהניה, ואינם בטלים ברוב, וכו’, וכמו שאין ליהנות מע”ז שהיתה בבעלותו של ישראל, אפילו במטלין אותו, כמו”כ אין תקנה לחמץ שעבר עליו הפסח ברשותו של ישראל, אפילו ביטלו. והביא את דברי הזוהר שבעצם החמץ בפסח מסמל את הע”ז ושוה לה בהלכותיו, ועל דרך המוסר יש גם לבער מן הנפש את כל היצרים הרעים המסיתים את האדם לעבוד את כל הע”ז למיניהן, כולל הרדיפה אחרי התאוות והכעס והשנאה וכו’. וראה שם בהרחבה.

ולא מפורש למה דווקא החמץ, ולא לדוגמא פרות העץ, או הדבש לפחות, שהוא אסור למזבח כמו החמץ, או ירק העשב, או בשר החיה. ותו, אטו כלא שתא אתאכיל ומאי שנא פסחא דאסרינן ביה ית נהמא?

ויש לדייק בדברי מרע”ה לפרעה לפני יציאת מצרים, באתחלתא דגאולה, כשנשלח לפרעה, הראה לו הקב”ה איך לעשות נפלאות כמו להפוך מקלו לנחש ומים לדם, וכשיצא לדרך אמר לו שהאיום האחרון, הנשק הכי חזק שיהיה לא, הוא וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ–הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. אכן ידע משה מראש על המכה האחרונה עם פרעה ימאן. ולאחר מכת הערוב נאמר,  וַיִּקְרָא פַרְעֹה, אֶל-מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם–בָּאָרֶץ. שבני ישראל יישארו במצרים, ורק יעשו קרבנות חובותם שם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, נִזְבַּח לַה’ אֱ-לֹהֵינוּ. הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, לְעֵינֵיהֶם–וְלֹא יִסְקְלֻנוּ? ומזה משמע, שמשה כן ידע שה’ יבקש קרבנות מן הצאן, או מן הכשבים או מן העזים יקח אותם, ולא היה לו הוה אמינא שה’ יצוה לשחוט כאלה במצרים בגלל תגובת המצריים. ושוב אחרי מכת החשך, וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג. גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, גַּם-אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת; וְעָשִׂינוּ, לה’ אֱ-לֹהֵינו וְגַם-מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה–כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח, לַעֲבֹד אֶת-ה’ אֱ-לֹהֵינוּ; וַאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע, מַה-נַּעֲבֹד אֶת-ה’, עַד-בֹּאֵנוּ, שָׁמָּה. ומשה הצהיר כי טרם שמע מה כרוך בעבודת שמים, ואצלו כל ענייני המזבח והקרבים אליו וכליו והקרבנות היו חידושים לו, ומשה רק ידע שבחורב שם הפלחן, והוא כרוך בצאן, ולא יותר מזה, וכן משה הגיד את דברי ה’ עוד נגע אחד אביא על פרעה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה’:  כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם–מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. ויש כמה חידושים כאן בפרשת החודש, חידושים שכדאי לנו לשים לב להם, כי למשה הם היו הפתעות גמורות, שהכחישו מה שהוא עצמו כבר אמר. הא’,  דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה:  וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת–שֶׂה לַבָּיִת. … שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל–בֵּין הָעַרְבָּיִם. ה’ צוה למשה שכל משפחה בישראל יזבח תועבת מצרים לעיניהם! אחרי שמשה אמר לפרעה שלא ייתכן דבר כזה במצרים! והב’, וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָלאֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה’. ה’ עכשיו אומר שהוא בכבודו ובעצמו לא רק יכה את בכור האדם והבהמה, כפי שמשה ידע מאז, אלא גם יכה את האלילים! וה’ שיתף את עמו בביעור הע”ז שהיה להם חלק של מכת בכורות, שגם אנחנו נשחוט להם את האלילים, ואחרי כן נצא. ומזה מובנת התקבולת בין הפסוקים, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה–לְעֵינֵי, כָּל-מִצְרָיִם. וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים, אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה בָּהֶם–כָּל-בְּכוֹר; וּבֵאלֹהֵיהֶם, עָשָׂה ה’ שְׁפָטִים. ממחרת היום שבו עם ישראל שחט את אלהי מצרים, הם יצאו ביד רמה, ובעת ההיא ה’ עשה שפטים באלהיהם.

ומזה יש לדורות זכר למכת אלהי מצרים, מצות ביעור החמץ, זכר לביעור הע”ז ביום חג הפסח, ואכילת הפסח בלילה זכר לנצחון ישראל על אלילי מצרים, ואצל חז”ל החמץ הוא סמל השאור שבעיסה שגורם לחטאים, וביטול המצוות נקרא החמצה, כי מכל המאכלים, החמץ עובר תהליך של השתנות שנגרם על ידי גורם חיצוני והעברת זמן. כמו כל הפעולות הקשורות לזכירת יציאת מצרים, כמו כל האכילות, פסח מצה ומרור, החווייה הפיזית היא עיקר המצוה. וראינו לעיל שעיקר מצות אכילת בשר הפסח הוא הטעם, ואותו דבר לגבי המצה. למה לא יוצאים ידי חובה עם מצה מבושלת? אבד הטעם! יוצאים ידי חובה עם מצת דגן ואורז? תלוי: אם יש לו טעם דגן, כן; אם לא, לא. ומרורים? למה לא אמר רחמנא לאכול חזרת, ועולשין, ותמכה, וחרחבינה, ורק “מרורים”? הוה אומר כי כלם כשרים למצוה, אבל עיקר תפקידם על שם טעמם, מרור.

ויש לדייק עוד בדברי הרמב”ם, שמנה כמה מצוות הקשורות בחמץ, וכן הגדרתו של ביעור צריך דיוק, (א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה; (ב) להשבית שאור מארבעה עשר; (ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה; (ד) שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה; (ה) שלא ייראה חמץ כל שבעה; (ו) שלא יימצא חמץ כל שבעה, ויש לציין שאיסור אכילת חמץ נחלק לשתי מצוות, אחת בי”ד ואחת בט”ו ואילך, ושוב שלמרות איסורי בל ייראה ובל יימצא כל שבעה, מצות ההשבתה, היא הביעור, מיוחדת ליום הקרבת הפסח. וכך הגדיר רבינו בהלכות חמץ ומצה פרק ב:

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר “ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם” (שמות יב,טו): מפי השמועה למדו שראשון זה, הוא יום ארבעה עשר. וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה “לא תשחט על חמץ, דם זבחי” (שמות לד,כה), כלומר לא תשחוט הפסח והחמץ קיים; ושחיטת הפסח, הוא יום ארבעה עשר אחר חצות. ומה היא השבתה זו האמורה בתורה–הוא שיבטל החמץ מליבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו, הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.

ויש עוד פסוקים הקושרים את עניין שחיטת הפסח עם חיוב השבתת החמץ ואיסורו. ורק בסוף פרק ג’ הסביר הפעולות הפיזיות העושות את הביעור, לשורפו או לפוררו או לזורקו לים וכו’. ודבריו בהתחלת בפרק ב’ מתאימים להגדרתו של ע”ז, שהיא בעיקר עבירת הלב, בזה שהוא מאמין שיש כוחות בעולם חלילה חוץ ממנו ית’. ועיין דבריו שם בפרק ב’ מהלכות עכו”ם. ומשמע מדבריו שעניין השבתת החמץ מעין הכפירה בע”ז, שמשביתין בלב. ולכן נראה ההלכה שבפסח שני אין כל המצוות הקשורות לחמץ, כי פסח שני אינו עצם היום ממחרת הפסח בו מצְרַיִם מְקַבְּרִים, אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה בָּהֶם–כָּל-בְּכוֹר; וּבֵאלֹהֵיהֶם, עָשָׂה ה’ שְׁפָטִים.

בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים

ושאינו יודע לשאול, את פתח לו—שנאמר “והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה, עשה ה’ לי, בצאתי, ממצריים” (שמות יג,ח). “והגדת לבנך”, יכול מראש החודש—תלמוד לומר “ביום ההוא”. אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום—תלמוד לומר “בעבור זה“, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

ויש להקשות על נוסח ההגדה, והלא הפסוק והגדת לבנך בא מפרשה שמדברת בעבודת קרבן הפסח, ולמה לא הזכיר “בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך? ותו, למה מונחים? והלא מצוה לאכלם, והוה ליה למימר בשעת אכילת פסח מצה ומרור. ותו, הביא האב”ע שם:

אמר רבי מרינוס: פירוש בעבור זה. היה ראוי להיותו הפך זה בעבור שעשה ה’ לי. והביא רבים כמוהו לדעתו. ולפי דעתי:  אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלוהים חיים? וסיים כי בעבור זה שאני עושה ועובד לפניו באכילת הפסח והמצה עשה ה’ לי אותות עד שהוציאני ממצרים. והשיג עליו הרמב”ן וכתב ואינו נכון. ועוד אפרש הכתוב (להלן בפסוק טז). ומכל מקום שני הפירושים רחוקים מהפשט, וקושייתם במקומה עומדת. ושניהם הניחו שפירוש המילה בעבור, בגלל או עקב או בזכות, דהיינו קשר סיבתי.

ויש לומר שבקשר ליום ט”ו ניסן, כתוב בתורת משה, ויְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: הוֹצִיא ה’ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–עַל-צִבְאֹתָם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן:  מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה–לְעֵינֵי כָּל-מִצְרָיִם. וזהו עיקר יציאת מצרים ממבטו הנבואי, אבל בדברי יהושע משרתו העיקר השתנה כשהגיעו לתכלית היציאה, יישוב הארץ:  וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב–בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ.  וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח–מַצּוֹת וְקָלוּי:  בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה.  וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא.

ושמעינן מינה שאצל יהושע, העיקר של עצם היום הזה ממחרת הפסח בכניסתם לארץ היה אכילת עבור הארץ! ומזה נוכל לתרץ כל הקושיות, מצה ומרור ולא הפסח כי הם הבאים מן הצומח מן הארץ, ומרור בא עם החרוסת,  ובדברי הרמב”ם “לוקחין תמרים או גרוגרות או צימוקין וכיוצא בהן, ודורסין אותן, ונותנין לתוכן חומץ” דהיינו משבעת המינים, והפסח אינו מעבור הארץ אלא מן החי, ומונחים כדי להראות ולהצביע עליהם בעבור זה, במצה והמרור והחרוסת שהם עיקר העבור מהארץ, עשה ה’ לי בצאתי ממצרים, בקיומנו את המצוות האלו בלילה לפני יציאת מצרים, ה’ הוציא אותנו ממצרים.

וראוי לציין, שהיום אלה שעלו לארץ מגלות אדום, הלא הנה אירופה וארצות המערב הרחוקות, מעריכים את סדר הט”ו בשבט בו מודים להקב”ה במיוחד על עבור הארץ, דבר שחסר בגלות.

Important Halachoth Regarding Qitniyoth

Recently, Rabbi Elyakim Levanon was in the news for giving his Kosher for Passover approval to B&D rice cakes, even for those who wish to follow traditional Ashkenazic practice. I wrote years ago about how the actual custom is much less strict than what many believe.

Once one is dealing with qitniyoth in the Passover kitchen, the true Ashkenazic practice, as described by the Hayei Adam and Rav Lior, is that one does not have to treat them any more stringently than the actual grains that can become leaven. If wheat itself is permissible if made into matza, etc,. why should corn or rice be more forbidden? That is, if they are cooked within the time it takes for leavening to happen, or if they are eaten whole and fresh, or if they are prepared without water, they are completely permitted, even to those who would claim that there is an eternal prohibition binding on anyone whose unfortunate ancestors lived in Europe during the long and difficult exile. One could make flour from rice and make rice matzos, for instance. Or prepare popcorn without water, etc. Or eat potatoes. Or eat string beans that are still whole or corn on the cob. Or quinoa.

This is also seen in Orah Hayim 453:1:

These are the [grains] with which one can discharge the obligation to eat Matza: wheat, barley, spelt, oats, and rye, but not with rice and millet and other types of qitniyoth, and [the qitniyoth] also can not become leaven, and it is permissible to make a tavshil, a cooked dish, from them. Gloss: although some prohibit. And the practice in Ashkenaz is to be strict, and not to alter this practice. However, it is clear that that they do not after the fact prohibit if they fell into the cooked dish. Similarly, it is permissible to light with oils derived from them, and they do not prohibit if they fell into the cooked dish.

I am leaving aside the matter of the exact identification of these five species of grain.  The Rema testifies that the practice was to avoid cooked qitniyoth, but if one treated his qitniyoth like his grains, and made “matza” out of them, then of course there is nothing wrong with them. This also explains why, when Rabbi Yosef Karo records whether one discharges his obligation with matzoth made from mixtures of (true) grains and rice in the subsequent halachoth, the Rema does not interject, writing, for instance, that of course one can not discharge his obligation with such matzot because they are forbidden. Rather, he lets the laws stand, because it goes without saying that matzoth made with rice or entirely of rice are completely permissible on Passover. This halachic fact should be made known to rabbis who would claim otherwise.

As for the ever more popular hetter of Rabbi Bar Hayim and the (sometimes vitriolic) reactions to it, I would like the record to show that he is merely following in his rebbe’s footsteps. As you can see from his commentary on the Mishneh Torah, R’ Kappah was of the belief that the straight halacha is that there is no prohibition what so ever to eat qitniyoth on Passover, and that Rabbanim are allowed to inform whoever wants to know that that is the halacha.

The same is almost true regarding the annual blessing on the sun. As you can see from his commentary to the relevant passage, R’ Kappah noticed the problem with  Maimonides’s halacha decades ago. Considering that it is well-known that Miamonides would follow the Talmud as found in the older, more accurate manuscripts, perhaps Maimonides himself would agree that the blessing should be recited on the summer solstice. In any event, Rabbi Bar Hayim is not ruling on his own in this case; he is following the opinion of his rebbe.

תקבולות ורמזים למגילת אסתר בפרשת כי תשא

שמו של מרדכי מקורו בתרגומו של מר דרור, מירא דכיא, בהתחלת הפרשה.

משה עומד בשער המחנה וקורא ליהודים לעזוב ההשתחויה לצלמים, אפילו עם היא לא לשם עבודת אלילים, כמו שמרדכי יושב בשער המלך וקורא ומסרב להשתחוות להמן.

עם ישראל מאויים בשהשמדת כל כולו, וניצל על ידי תפלה וצום, וכן ליהודים במגילה.

משה מבקש שה’ יפליא אותו מכל העמים ויראה לו את כבודו (מתרגמינן יקר) יתב’, ולבסוף נענה, והמלך חפץ ביקרו של מרדכי ועשה לו יקר וגדולה מעבר לכל.

מקורו של שמה של אסתר, הסתר אסתיר פני, ובסוף הפרשה ה’ מבטיח אעביר גל טובי וכו’ ופניי לא ייראו, ומשה נותן על פניו מסוה = מסכה.

איתא במגילה פרק א’, ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר אמר רב יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור שמחה זה יום טוב וכן הוא אומר (דברים טז) ושמחת בחגך ששון זו מילה וכן הוא אומר (תהילים קיט) שש אנכי על אמרתך ויקר אלו תפלין וכן הוא אומר (דברים כח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש ופירש רש”י על כלם גזר. ושמעינן מינה שאת התורה קבלו מחדש, ואת ימי הפורים קבעום לימים טובים לאחר שהימים הואמרו לימי שמד, ואת הברית קיימו וקבלו מחדש, ואת מצות התפילין שמרו מחדש (ומן הראוי לציין שלפי המנהגים הפשוטים אצלנו שחולצים התפילין למוסף בר”ח (או בחוה”ם לאלה שכן מניחין), נמצא שבעלי הבתים וההמונים מוכתרים בתפילין לשעה ארוכה מכל ימי השנה דווקא בפורים בגלל קריאת המגילה וזה בזכות סגולתו של היום) וכנגדן מצאנו בפרשת כי תשא, שקבלו בני ישראל את הלוחות מחדש אחרי חטא העגל, והקב”ה צווה להם שוב על ג’ הרגלים לאחר שהעם עשו חג לה’ בחטא העגל, והברית גם התחדשה כשמשה שוב עלה להר סיני, ושם נאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, ואת  העדיים, שעל פי הקבלה הם התפילין, הורידו אחרי חטא העגל, והניחו מחדש אחרי שה’ סלח להם.

Another Modern-Day Purim Tragedy

Continuing with the idea of the relevance of Rupture and Reconstruction 20 years later, some years ago I wrote about this, which discusses phenomena symptomatic of our modern proclivities to monstrous stringency. Every year has its novelty.

The incidental differences in halachic practice that developed in the Diaspora were inevitable; the question before us today is, to what extent should we maintain them? The romantic idealists believe they should be jettisoned completely, while the guardians of the establishment believe they should be sanctified and buttressed, officialized and enshrined in immutable laws and codes. Now, I can certainly see the latter argument. Traditional Judaism has survived so long due to its stubbornness, and maintaining what was as is and as ought to be has precedent in the halachic literature. I have also written enough to explain the other side’s claims. However, at this time of year I usually come face to face with the alarming consequence of building halachic walls between Jews of different diasporic origins. R’ Schachter often describes the halachic consequence of the principle of arvuth, guarantors: all of Israel are ‘areivim zeh lazeh, guarantors for each other, and therefore, one has not completely discharged an obligation of his if his fellow Jew has not also discharged his own, and therefore Jews may perform commandments on behalf of others, and in groups of Jews, an individual may perform the commandment on behalf of the others. The best example of this mechanism is one man reciting the sh’ma or the grace after meals, both clear biblical commandments that require the reciter to be precise (m’daqdeq) in his recital, on behalf of all the others. Now imagine the destruction that would result if one were to seriously rule that if the Sephardic fellow, the Ashkenazic fellow, and the Yemenite fellow eat sandwiches as a group, one of them can not lead the grace after the meal on the others’ behalf because his obligation is essentially different from those of the others. He is obligated to recite his traditional version of the grace, one which would not suffice for their particular obligations. If this were not the reality, this would be laughable. Similarly, the sages describe how one man can recite the sh’ma on behalf of a quorum of adult men and discharge them of their obligations; it would be inconceivable that this could only be the case that all of the men hail from one ‘edah.

But, truth can be stranger than fiction and hypothetical cases. The last years, there have been those that have offered additional readings of Zachor for those of different edot. In the Sephardic synagogue, they allowed the Ashkenazic fellow to read Zachor his way on behalf of the Ashkenazim in attendance, and then a Yemenite fellow to read Yemenite style for the benefit of the Yemenites. Harmless humra? Well, certainly unnecessary, but in my view dangerously destructive because it overthrows the very concept of ‘arvuth. By holding an additional reading, we are demonstrating our belief that certain Jews did not, assuming a biblical objection to read/hear Zachor, discharge their obligation with the first reading. As R’ Schachter says, every humra entails a qula. By acting stringently in this regard, we are dangerously lenient with regard to the fundamental halachoth that bind as a people, a people united by an equal obligation to fulfill God’s commandments, with each other and on behalf of each other.

R’ Schachter also likes to discuss the concept of appropriate hiddur mitzvah. The sages instructed us: “adorn yourself before Him in [the fulfilment of] commandments. Make a beautiful sukka in His honor, [use] a beautiful lulav, a beautiful shofar, beautiful tzitziyoth, and a beautiful Scroll of the Law, and write it with fine ink, a fine reed [-pen], and a skilled scribe, and wrap it about with beautiful silks ” but it has to be a hiddur that is relevant. One who divorces his wife does not accomplish anything by getting a nice calligrapher to write the get with gold lettering, nor does one adorn a commandment by dressing in his Sabbath clothes to send off the mother bird from the nest. So too, when we consider stringency with regard to Zachor because it may be a biblical obligation, what change in the performance would be considered a hiddur and what not?

Based on the Vilna Gaon’s understanding, I would offer that it does not mean that the reader should be extra m’daqdeq in the reading, and especially not to read certain words or verse all over again. Rather, it is as, for example, the Shulhan Aruch understands it, that even those who normally can not attend the weekly Torah reading should go out of their way to do so.

Parenthetically, reading over words or verses does not really accomplish anything. As in most things in life, a do-over means the first time around does not count. Multiple do-overs? Only the last one counts. To stipulate before hand that only the proper reading, whichever it may be, will count? No, because as we have seen earlier, whether the word is zeicher or zeicher, or lifneihem or bifneihem does not change the meaning, so both are valid.

Rabbi Mazuz incidentally adds that because the real m’daqd’qim know objectively how Hebrew is supposed to sound, regardless of ‘edah, a good Sephardic m’daqdeq would enjoy hearing a good Ashkenazic m’daqdeq or Yemenite m’daqdeq, and other permutations thereof. And the same holds true for sh’ma. M’daqd’qim know each other when they hear each other, and it is only those unversed in the intricacies of Hebrew grammar and pronunciation who would declare that there are competing and mutually incompatible havaroth.