Skip to content

Understanding the Commandments of Passover

In light of the previous posts, we can better understand some of the other commandments of Passover.

According to Torah law, the Paschal lamb must be eaten roasted, and there are other prohibitions related to consumption of the meat. 1. It may not be eaten “cooked or partially roasted,” i.e. prepared in any way other than roasting,  2. The meat must not be left over by morning. 3. The meat may not be fed to a non-Jew, 4. a renegade Jew, 5. or an uncircumcised Jew. 6. The meat may not be removed from the house in which it is being eaten by the group. 7. One may not break any of the sacrifice’s bones. The sages further instituted that nothing be eaten after the Paschal lamb, “so that the tastes stays.”

With the principle that the Paschal lamb is specifically meant to be eaten, as opposed to the other sacrifices, we can easily understand this rule of the sages: the eating helps internalize the lesson, one which is to last the entire night, and that is why “the more one tells about the Exodus, the more praiseworthy,” another commandment the greatest sages fulfilled until morning.

The Sefer Hahinuch offers a reason for some of the above enumerated prohibitions. It is derech heruth, “the way of free men,” and the practice of princes  to eat meat roasted and not cooked, and they do not worry about leaving some for a later meal, nor do they break the bones of their portions while attempting to find every last morsel of meat. However, his theory has some issues. Firstly, he does not bring any scriptural or talmudic supports for his theory. Secondly, the entire idea of derech heruth is rabbinic, and it is the impetus for the laws of reclining at the Seder and drinking four cups of wine, but the laws enumerated above are all biblical. Thirdly, the Talmud records an implicit reason for eating the Passover roasted and not cooked (P’sahim 41a):

Our Rabbis taught: “[Eat not of it raw, nor boiled at all] with water.” I only know [that it may not be boiled] in water; how do we know [it may not be cooked in] other liquids? You can argue a fortiori, if water, which does not impart its taste, is forbidden, then other liquids, which do impart their taste, should all the more so be forbidden.

This passage shows us that the Sages believed that the reason for these commandments was to preserve the true and pure taste of the Paschal lamb, and this fits well with the idea that the consumption of the Passover has to be done in a way that allows for the internalization of the unadulterated lesson of the sacrifice.

As for the prohibition of removing meat of the offering from its place, Maimonides writes (9:3):

When the meat of a Paschal sacrifice has been removed from its company – whether intentionally or inadvertently – it becomes forbidden to be eaten. It is comparable to the meat of sacrifices of the most sacred order that were taken outside the Temple Courtyard or sacrifices of a lesser degree of sanctity that were taken outside the walls of Jerusalem, in which instance, everything is considered like an animal that is t’reifa.

This is reminiscent of the idea that the Jewish house stands in the place of the Temple, and the consumption of the Paschal lamb therein by the Jewish family is a kin to the consumption of the sacrifices by the priests within the actual Temple.

Thus, we can continue the equation. The meat of the Paschal lamb may not be left over just like the priests are enjoined not to leave over any meat for consumption beyond its allotted time, and the priestly portions of the sacrifices may not be eaten by priests who have served idols or who are uncircumcised, or by those who are non-priests. The seder allows all Jewish people a chance to become as holy as priests in their own holy domiciles.

As for the injunction against breaking the Passover’s bones, I have not found an analog among the halachoth of the sacrifices, but I can offer something else. On the verse Exodus 13:46 which first mentions the prohibition, Rashbam says that the bones should not be broken “with [the sacrifice] eaten in haste,” but he can not have been referring to the original sacrifice as eaten in Egypt, because this commandment was given after the Exodus, and more tellingly, applies to all future generations, who would probably not be eating their portions in anticipation of leaving Egypt. Similarly, there was and is no eternal commandment to eat the Passover with our “loins girded and our staves in our hands.” It must be that Rashbam is referring to an idea behind the consumption of the sacrifice. As we saw before, The Paschal lamb represents God’s compassion and salvation, while the matza represents our haste and enthusiasm for leaving the exile, to take a leap of faith into His hands across the great wilderness. The Rashbam is saying that the prohibition against breaking the Passover’s bones is meant to remind us what the Passover itself represents, and that we not confuse its message with that of the matza.

On a deeper level, we find that the Hebrew word for bone, ‘etzem, occurs in the same passage of the Torah but with an alternate meaning, “b’etzem hayom hazeh, on that very day did the Lord take the Israelites out of Egypt.” Our sages say that “God calculated the end” and the night of the Exodus was, according to the verse, “leil shummurim, a guarded night.” The Exodus happened at exactly the right time, not a day late nor early. The ‘etzem was preserved, and in commemoration we also preserve the ‘etzem. This also explains why the commandment was only given after the Exodus, because this facet of the redemption was only realized after the Paschal lamb was consumed.

A new Passover has come, and this afternoon the Korban was not offered because the police did not allow for it. God willing soon, those in charge of the police force will be replaced with other, kinder souls and we will merit to celebrate a complete Passover.

הלכות הפסח לאור תורתנו

ועתה נוכל לתת טעם ותוקף לכמה הלכות הקשורות לאכילת קרבן הפסח.

מדינא דאורייתא, יש מצוה לאכול את הפסח צלי, ואיסורים א׳ לאכלו נא ומבושל, דהיינו בדרך בישול שאינו צלי, ב׳ שלא להותיר מבשר הפסח עד הבקר, ג׳ שלא נאכיל  מן הפסח לישראל שהמיר דתו, ד׳ שלא נאכילו לאינו יהודי, ה׳ ואין להאכילו לערל, ו׳ ושאין להוציאו מן הבית בו הוא נאכל, וז׳ שאין לשבור בו עצם, וחז׳׳ל הוסיפו שאין לאכול אחר הפסח מאכל אחר.

ובנקיטת כללא דפסחא למיכליה קיימי כדאמרינן לעיל, יש לומר שחז׳׳ל אסרו את האפיקומן כדי שיהיה היכר לאכילתו, שטעמו עיקר מצותו ויישאר אתנו כל אותו הלילה.

ובספר החינוך הביא טעם אחד לכמה איסורים הנאמרים לעיל, דדרך חירות ובני מלכים היא לאכול בשר צלי ולא מבושל, ואינם מותירים למחר שמא לא תשיג ידם כי לא חוששים, ואינם שוברים עצם כמה שהעניים מחטטים אחרי כל כזית אוכל הנשאר על עצמות הזבח. וקשה, חדא דאינו מביא ראיות לדבריו, ותרי דכל דיני דרך חירות הנזכרים בתלמוד הם מתקנות חז׳׳ל, כגון הסבת שמאל ושתיית ד׳ כוסות, והכא מדובר בדיני דאורייתא, ותלת, שלמצות אכילת פסח דווקא צלי מצינו טעם אחרת בגמרא, בפסחים מ׳׳א.

ת”ר (שמות יב) במים אין לי אלא במים שאר משקין מניין אמרת קל וחומר ומה מים שאין מפיגין טעמן אסורין שאר משקין שמפיגין טעמן לא כ”ש רבי אומר במים אין לי אלא מים שאר משקין מניין ת”ל (שמות יב) ובשל מבשל מ”מ מאי בינייהו איכא בינייהו צלי קדר.

ושמעינן מינה לחכמים שעניין מצות צלי הוא שימור טעם הבשר, וזה עולה בבד אחד עם הכלל דעיקר מצות פסח הוא אכילתו והפנמת טעמו (תרתי משמע).

וכן יש בדברי הרמב׳׳ם הלכות קרבן פסח ט:ג

בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו, בין בזדון בין בשגגה–נאסר באכילה; והרי הוא כבשר קודשי קודשים שיצא חוץ לעזרה, או בשר קודשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים–שהכול טריפה.

והשווה הרמב׳׳ם שדין איסור הוצאת הפסח ממקום אוכליו הוא מעין איסור הוצאת קדשים מן המקדש, וזה עולה בבד אחד עם העניין דלעיל, שהבית היהודי עומד במקום המקדש.

ובעקרונות אלו נוכל להבין שאר מצוות הקרבן, דהיינו, שאין להותיר מבשר הפסח כמו שאר קדשים הנפסלים לכוהנים על ידי לינה, ושאינו נאכל למשומדים, גויים, וערלים כמו שהקדשים אינם נאכלים על ידי זרים וגויים וכהנים ערלים או ששמשו לע׳׳ז חו׳׳ש.

ובקשר לאיסור שבירת עצמות הפסח, פירש הרשב׳׳ם ״בדרך אכילתו בחפזון.״ ויש לשאול, והלא החפזון היה רק בפסח מצרים, ודין שבירת העצם נאמר לאחר יציאת מצרים ונהוג לדורות וכי יאכלו שאר פסחים בחפזון? ותו׳, הלא המצה באה זכר לחפזון, דהיינו ההתלהבות לצאת מהגלות, והפסח בא זכר לרחמיו ית׳ עלינו. ויש לומר שלפי הרשב׳׳ם טעם המצוה הוא למנוע את החפזון בשעת האכילה, ובזה יש שני רמזים שיאכל את הפסח בכובד ראש ובמתינות כדי שיתבונן על המסר בשעת האכילה, ושיקיים את מצוות האכילה בזמנה ולא קודם לזמנה ולא לאחריה, כי באותה הפרשה קרינן בעצם היום הזה הוציא ה׳ את בני ישראל, ואמרו חז׳׳ל שהקב׳׳ה חישב את הקץ, דהיינו הוציאם בדיוק   בליל השימורים הוא הלילה הזה, וכמו שה׳ קיים את עצם הפסח, יש לנו גם להזדרז לשמר העצם, ושוב תרתי משמע.

The Egyptian Sanctuary of the Exodus

As part of the ritual of the paschal offering in Egypt, Moses instructed the people (Exodus 12:22-23):

And you shall take a bundle of hyssop and immerse [it] in the blood that is in the basin, and you shall apply to the lintel and to the two doorposts the blood that is in the basin, and you no man shall not go out  from the entrance of his house until morning. The Lord will pass to smite the Egyptians, and He will see the blood on the lintel and on the two doorposts, and the Lord will pass over the entrance, and He will not permit the destroyer to enter your houses to smite [you].

Rashi and other rishonim bring a midrash to explain why the Israelites were instructed to stay within their houses all night:

This tells [us] that once the destroyer is given permission to destroy, he does not discriminate between righteous and wicked. And night is the time that destroyers are given permission…

I always found this explanation insufficient. The sages, starting with Onkelos’s translation, explained that it was not literally the blood on the doorpost that saved the people, but rather the merit of the performance of the commandment that saved the Israelites, just like it does not literally mean that God passed over anything, but rather that he took compassion on the people. That is, staying in the house did not necessarily protect them, and the sages even mention that if an Egyptian firstborn attempted to hide himself in an Israelite house that night, he was still smitten. Further, why were all the people bidden to remain inside all night if only the firstborns had what to fear? As we will see later, the firstborn male Israelites were only about 20,000 out of 600,000, and the women may have been a similar fraction. Also, the sages say that all of the firstborn were killed exactly at midnight. By some hours later, the Egyptians, including Pharaoh, were out in the streets trying to drive out the Israelites, and say, by 3 o’clock or so they would see that all those out in the streets were not miraculously dying. By an hour or two before sunrise, it should have been safe for the Israelites to begin to leave their homes in order to reach the rallying point from which they would make their Exodus.

All of these issues lead me to interpret this verse along the lines of the Mechilta’s commentary to the earlier verse wherein God originally gave Moses the commandment to apply the blood of the Passover to the dooorways, 12:7:

And they shall take [some] of the blood and put it on the two doorposts and on the lintel, on the houses in which they will eat it.

To which the Mechilta adds:

…We thus learn that they had three altars in Egypt: the two doorposts, and the lintel. Rabbi Ishmael says, they were four: the basin, the two doorposts, and the lintel.

That is, as we learned in this week’s parasha, Wayiqra, the altar’s main function is to receive the application of the blood from the sacrifice, and this is also the main rite that affects the atonement from any sacrifice. In Egypt, the Israelites had no sanctuaries and high places, so they needed some place to perform the paschal sacrifice. After all, if there was no altar and offering, in what sense was the consumption of the lamb in their houses considered sacrificial? In light of what we saw two weeks ago, namely, that the tent of the patriarchal families, and by extension, the Jewish home, stood in the place of the sanctuary before there was a sanctuary, we understand why the doorways stood in for the altars. The Israelites could not place altars even a few feet from their pitiful hovels, because the sanctity and purity of the Jewish home did not extend into the unclean Egyptian street, but as we see, the altar is meant to stand in the open area in front of the entrance of the true sanctuary. Thus, only the doorway, which was just beyond the home but not yet in the street, took the place of the altar. (This idea may be alluded to by an expression in the original Hebrew in this week’s parasha, “the altar that is at the entrance to the tent of meeting,” which is actually missing a word describing where the altar is in relation to the tent, and can be read “the altar that is the entrance of the Tent of Meeting.”)

With this in mind, we can understand that in Egypt, the Israelites had to stay within their houses the night they performed the paschal offering just like they would stay overnight in Jerusalem centuries later. In Deuteronomy, Moses describes the commandment to offer the sacrifice in the time to come (16:7):

And you shall roast [it] and eat [it] in the place which the Lord, your God, will choose, and you shall turn away in the morning and go to your tents.

To which Rashi brings a rule found in a number of places in the Talmud:

This teaches that [the pilgrim] is required to remain [in Jerusalem] the night when the Festival terminates. 

A law known as lina, staying overnight in Jerusalem, which is formulated by Maimonides thusly (Laws of First Fruits, 3:14):

[When bringing] the first fruits, it is necessary that one remain [in Jerusalem] overnight. What is implied? When a person brought his first fruits to the Temple, made the declaration, and offered his peace offerings, he should not depart from Jerusalem that day to return home. Instead, he should stay in Jerusalem overnight and return to his city on the following day, as [Deuteronomy 16:7] states: ‘you shall turn away in the morning and go to your tents.’ All occasions when you turn from the Temple when you visit it should only be in the morning.

That is, when one brings any sacrifice to the Temple, he has to stay within the confines of Jersusalem, the annex of the sanctuary which is designated for the consumption of the sacrificial meat, that night, even if he has already finished consuming the meat, and the Paschal offering is the case from which the rule is derived for all other offerings.

Thus, in Egypt, the Israelites were similarly commanded to remain within their houses the night they ate the paschal sacrifices, precisely because their houses had been sanctified as the sanctuaries and places of consuming the holy food. They stayed home until morning because the halacha of lina applied to the paschal sacrifice even in Egypt because the Jewish home has always been a model sanctuary.

למה אפיקומן במקום בשר הפסח

לעילוי נשמת זקנתי שיינדל ״באבי״ שוורץ ז׳׳ל שנולדה ביום טוב האחרון של פסח.

על פי התלמוד (פסחים קיט-קכ), כאשר הסדר חסר בשר קרבן הפסח, יש לאכול מנה נוספת של מצה במקומו, השלב שנקרא ״צפון״ ונקראת המצה אז ה״אפיקומן.״ אמנם פירוש המקורי של מלת אפיקומן הוא הקינוח שחז׳׳ל אסרו אחרי אכילת הקרבן, אבל כמה הלכות ומנהגים השייכים לבשר הפסח הועברו  למצת האפיקומן: יש לאוכלה על השובע, ואין לאכול דבר אחר אחריה, ויש לסיים לאכול אותה עד חצות. והדעת נוטה לזה, ויש לנו כבר את המצוה מדאורייתא לאכול מרור רק כאשר מצות ההקרבה קיימת, ובהעדרה יש לנו את המצוה מדרבנן לאכול מרור גם כאשר לא יכולים לאכול את בשר הקרבן. יתר על כן, על קערת הסדר באמת אמורים להיות גם בשר הפסח וגם בשר קרבן החגיגה, אך בהעדר אותם הקרבנות, אנו שמים חתיכת בשר צלוי וביצה קלויה לזכרם. ויש הרבה טקסים אחרים שיש לנו שהם לזכר מה שהיה צריך להיות, לדוגמא ספירת העומר, שלפי הרבה ראשונים כיום היא מדרבנן לזכר הספירה האמתית כפי שנקבעה בתורה.

אבל קרבנות צריכים להיות שונים. כללא דגמרא שעבר זמנו בטל קרבנו, (ברכות כו), דהיינו, אין עלינו להשלים קרבנות שיש להם זמן מוגדר שעבר. הבוקר עבר ללא כבש התמיד, ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות, רק יש לנסות להקריב את הכבש הבא בזמנו. (יש להשלים קרבנות המוטלים על יחידים בשל הנסיבות שלהם, כגון על ידי נשים שיולדות וקרבנות אשם וחטאות, ולכן כאשר עבודת המקדש תוקן במקומה, כל גר יצטרך להביא קרבן אפילו עשורים לאחר התגיירותו, וכל אשה תצטרך להביא מספר קרבנות המתאים למספר הלידות שלה.) אם לא הִקרבנו את הפסח, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי להחליף אותו, אלא במקרים מסויימים, להקריב פסח שני באייר. יתר על כן, חז”ל תקנו שאין לאכול גדיים מקולסים, כבשים וגדיים צלויים לאכילה בליל הסדר (ברכות יט):

תני רב יוסף תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיים מקולסין בלילי פסחים שלח ליה שמעון בן שטח אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ.

וכן פסק הרמב”ם והשולחן ערוך, וברוב המקומות יש איסור נוסף על אכילת כל מין בשר צלוי בליל הסדר. המורם מהם, אם אין קרבן, לא רק שאנחנו לא צריכים לעשות משהו שנראה כמו שאנחנו משלימים או אוכלים בשר קרבן, יש אפילו איסור בדבר.

והכי חשוב, יש לנו את הרעיון של לימוד תורת הקרבנות (מגילה לא):

אמר אברהם לפני הקב”ה רבש”ע שמא ח”ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה אמר לו לאו אמר לפניו רבש”ע במה אדע אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו’ אמר לפניו רבש”ע תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם.

רעיון זה בא בקטעים רבים בתלמוד. כאשר אנחנו לא יכולים להקריב את הקרבנות, אנחנו לומדים את קטעי המקרא והתלמוד הרלוונטיים המתארים אותם. זהו מקור המנהג היומי של קריאת פרשיות התמיד והקטֹרת בבוקר לפני התפילות ודין תפילות המוספים בשבתות ומועדים. המנהג של הגר”א היה לקרוא כל הקטעים הרלוונטיים לקרבן הפסח בין הערבַים י׳׳ד ניסן, שהוא שעת הקרבת קרבן הפסח. הייתי מצפה שבמקום לאכול משהו בליל הסדר כאשר מגיע הזמן לאכול את קרבן הפסח, היינו קוראים קטע מהתורה או מן המשנה המתאר כיצד עושים את הפסח. למה לאכול משהו? לא ראינו דבר כזה שבמקום בשר קדשים אוכלים מדעם במקומו. ותו, אנחנו לא עושים את זה כדי להשלים או להזכיר את הקרבן השני, החגיגה, שגם חסר מהסדר! יתר על כן, בהנחה שכן נֹאכל משהו בליל ההסדר תחת הפסח, למה שיהיה מצה? אכילת מצה היא מצוה בפני עצמה שכבר קיימנו. למה אנחנו צריכים להחליף מצוה חסרה עם אחת שכבר בצענו? ומי שחסר תפילין יתעטף בטלית נוספת? למרבה הפלא, חכמי התלמוד הִניחו שתי ההנחות, שיש לאכול משהו בסדר זכר לפסח וכי הוא צריך להיות דווקא מצה, והדיון  הוא רק על איך לאוכלה, עם מרור או בלי, או לכלול את שתי אכילות המצה באכילה אחת אחרי הסעודה.

ברצוני להציע תשובות לשאלות אלו. באשר לצורך אכילת משהו במקום הפסח אנחנו צריכים להסתכל על אופיו של הקרבן. מבחינה טכנית, קרבן הפסח הוא הדוגמא היחידה של בשר קרבן שאדם מישראל בהכרח חייב לאכול. אדם יכול לחיות כל חייו בלי לאכול מכל הקרבנות אם הצורך לא מתעורר, אבל הוא לא יכול למנוע מאכילת הפסח. עד כדי כך, שהקרבת הפסח היא רק אחת משתי מצוות עשה שאי-קיומם מחייב כרת. (מילה היא השניה.) כלומר, מי שאינו מנסה לאכול את הפסח נענש כמו המחלל יום הכפורים. יתר על כן, עיקר הקרבת הפסח הוא שונה במהותו מכל הקרבנות האחרים. בעוד שעיקר  הקרבנות הוא הדמים והחלבים הקרבים על המזבח, ה״ריח הנחוח״ לכפרה, אצל הפסח, למרות שדמו וחלבו גם קרבים, העיקר הוא אכילת הבשר, כדברי המשנה בפסחים ו:ו ״שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו, לערלים ולטמאים–חייב. לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים—פטור״ ופרק ז׳ הלכה ד׳ ״חמישה דברים באים בטומאה, ואינן נאכלים בטומאה–העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי ציבור, ושעירי ראשי חודשים.  הפסח שבא בטומאה–נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה  )וזה שורש כל ההלכות שהובאו ע׳׳י הרמב׳׳ם בפ׳ ב׳ דהלכות קרבן פסח: ״אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול.״) כחלק של תהליך חינוכי (סיפור יציאת מצרים וקיום מצוות הלילה ע׳׳פ הסדר). וכן עיקר פסח שני שיהא נאכל על מצות ומרורים, ולא בעי בל ייראה ובל יימצא, ולא הלל, ולא עוד דיני הפסח. לכן דרוש משהו דווקא לאכול מכל מקום כשאין עצם הקרבן.

אבל למה מצה? מצאתי שורה אחת בספרים הקדושים שרומזת תשובה. הב”ח (או׳׳ח תעז:ב) מציע כי מצה היא גם מצוה לאכול וגם ״זכר לחירות כמו פסח.״

ויש להבין את דברי הב׳׳ח באור שיטת רבן גמליאל:

רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו–פסח, מצה, ומרורים. פסח על שם מה? על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר “ואמרתם זבח פסח הוא לה’, אשר פסח על בתי בני ישראל במצריים, בנגפו את מצרים, ואת בתינו הציל; ויקוד העם, וישתחוו.” מצה זו שאנחנו אוכלין, על שם מה? על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וגאלם מיד, שנאמר “ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, עגות מצות כי לא חמץ, כי גֹרשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם.”  מרורים אלו שאנחנו אוכלין, על שם מה? על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר “וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחמר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.”

שלושת המאכלים האלו מסמלים היבטים של יציאת מצרים, ויש לאכול את כולם, להפנים את המסר. סבא זקנו של רבן גמליאל, הלל הזקן, נקט להלכה שיש לאכול את כולם בבת אחת בכריך (סנדווי׳׳ץ בלע׳׳ז) כפשוטו של הפסוק, והרמב”ם פוסק שיש לעשות את זה. פסח מזכיר שה׳ פָסח, כביכול, על בתינו במצרים, ואונקלוס תרגם שהוא ית׳ חס עלינו. כלומר, הבשר שבכריך מייצג ישועת ה׳ וזרועו הנטויה. המצה של תחילת הסדר, המצה השבורה של הא לחמא עניא, מסמלת העוני והדיכוי של העבדים ובמצרים הם צוו לאפות אותה עוד לפני יציאת מצרים, ומצת סוף מגיד, המצה השלמה, מסמלת את החפזון שהראינו כשיצאנו ממצרים, והיא הוכנה לא בגלל שהיא מזון עבדים, אלא משום שלא היה זמן כדי לאפשר לה להתחמץ לפני שיצאנו ממצרים. המצה של הכריך, שלפי הרמב׳ם ״מניח פרוס לתוך שלם, ומברך וכו׳״ מייצגת גם העוני וגם ההתלהבות הפעילה שלנו לעזוב את הגלות וללכת הביתה לארץ ישראל. המרור, כמובן, מייצג מרירות השעבוד, אבל בסופו של דבר, תורם הוא לכריך לא טעם מר, אלא טעם שמבליט את טעימות הבשר והלחם, שהם הגאולה והרצון לעזוב את הגלות.

אז מה יהיה אם הכריך המטאפורי חסר הבשר, את ההיבט של רחמי ה‘ אשר מוצג על ידי היכולת שלנו להקריב קרבנות? ומתי שהמִקדש חָרֵב, סימן מובהק שעוד לא ריחם עלינו. אם היינו כשרים, היינו זוכים לבנות את המקדש ולהקריב את קרבן הפסח. אבל הם חסרים. כל מה שיש לנו הוא כריך חרדל (החרוסת)-חסה וחסר העיקר. אז מה נעשה? נוסיף מצה. עוד מצה במקום הקרבן החסר. אם אנחנו רוצים לשקם את הבית, אנחנו חייבים להראות שאנחנו מכפילים את מאמצינו לעזוב את הגלות. נוסיף את המצה ואת החיפזון לעזוב את סיר הבשר של מצרים ואמריקה. וזה, בעזרת ה׳, יוביל אותנו בשנה הבאה לזכות לסַדר הפסח כמצוָתו.

ומזה נוכל לתת טעם למה קוראים לכספי הצדקה המיוחדים לפסח בכינוי קמחא דפסחא. והלא תמיד יש מצות צדקה לעניים ובמיוחד לקראת המועדים, ולא מצינו שלפני סוכות נקרא לצדקה ״דמי סוכה״ או ״עסרויג געלט״ וכדומה. ואתי שפיר דדמי הצדקה ילכו לקניית מעות חטים דהיינו הקמח בו נעשה תחליף לקרבן בפסח, ופירוש קמחא דפסחא הקמח שיעמוד במקום (קרבן) הפסח.

לינה בפסח מצרים

משה צוה את ישראל, ״ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף. ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר.״

ופירשו המדרשים והראשונים, שהיה לבני ישראל להשאר בבתיהם כל אותו הלילה כדי להשמר מהמגפה השרויה בחוץ. וקשה, והלא כבר מחצות שמעו בני ישראל שהיתה צעקה גדולה בכל מצרים, ופרעה וכל עבדיו ירדו למשה וַיאמרו קומו צאו מתוך עמי, ועיניהם ראו שמאז לא מתו נוספים, והלא מאחר כמה שעות מחצות לקראת הבוקר יוכלו לצאת בלי לפחד. ותו, לפי הקשר הפסוק, הישארות בבית קשורה לדין נתינת הדם על המשקוף והמזוזות. ועוד, הלא רק הבכורים היו צריכים להזהר פן יצאו החוצה, ורוב בנ׳׳י לא היו בכורים.

וא׳׳ת, הלא נאמר ״וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.״ וגם ״וְעָבַר ה׳, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח ה׳, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.״ ומשם רואים שאכן נכון שה׳ דילג על הבתים שהיה על  דלתותיהם הדם, ואין לומר כן, דדברה תורה כלשון בנ׳׳א, והלא גלוי וידוע לפניו מי הם בנ׳׳י ומי לא ומי הם הבכורים ומי לא, ולא צריכים אנו להראות לו, ואינו כבשר ודם שפוסח ורואה, ואלא יש לפרשו כמתרגמינן, שה׳ חס על אלה שקיומו מצוותיו, דהיינו, המשפחות שהיו מוכנים למסור נפשם לקיום המצוה זוכים להגנתו ית׳, ואין לומר שהבית מציל, ונפקא מינה לבכור מצרי שהתחבא בבית ישראל, שגם נאסף במגפה.

ולפי הסברנו דלעיל, שבהעדר המקדש הבית היהודי משמש בתור מקדש, אתי שפיר, ובמכילתא ראינו שנתינת הדם בפתח היא מעין נתינת הדם על המזבח:

“וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף”. שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אִם הִקְדִּים זֶה לַזֶּה, לֹא יָצָא! תִּלְמֹד לוֹמַר “וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת”, הָא אִם הִקְדִּים זֶה לַזֶּה, יָצָא. נִמְצֵינוּ לְמֵדִין שֶׁשְּׁלֹשָׁה מִזְבְּחוֹת הָיוּ לאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם: הַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבָּעָה הָיוּ: הַסַּף וְהַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת.

(ואולי חזל סמכו על מה שמופיע כמה פעמים בספר ויקרא, ״המזבח אשר פתח אהל מועד,״ וחסרה מלת היחס שהמזבח עומד לפני או אצל הפתח, ולפי פשוטו המזבח ממוקם ליד פתח אהל מועד, אבל גם ניתן לרמוז שהמזבח שייך לפתח האהל, וזהו ״המזבח אשר פתח האהל״, המזבח שהוא הפתח.)

דהיינו, במצרים לא היו מזבח ומקדש, ובשביל פסח מצרים פתח הבית היה המזבח ותוך הבית היה לפנים ממחיצות ירושלים, מקום אכילת הקדשים, וכמו שפסח דורות טעון לינה, ודין לינה בכל הקרבנות והמתנות נלמד מדין הפסח כדכתיב בספ׳ דברים ״ובשלת ואכלת וכו׳ ופנית בבקר והלכת לאהלך,״ כך נצטוו בנ׳׳י ללון בבתיהם כל אותו הלילה עד בוקר, ואפילו המצרים כבר משלחים אותם. 

The Sanctuary of the Home

Where have we seen that our sages described female, Jewish High Priestesses?

In regards to the matriarchs Sarah and Rebecca (Genesis 24:67):

Isaac brought her to the tent of Sarah his mother, and he took Rebecca, and she became his wife, and he loved her. Isaac was comforted for [the loss of] his mother.

To which Rashi brings the  paraphrased words of the Midrash (Genesis Rabba 60:16):

 I.e., she became the likeness of Sarah his mother, for as long as Sarah was alive, a candle burned from one Sabbath eve to the next, a blessing was found in the dough, and a cloud was attached to the tent. When she died, these things ceased, and when Rebecca arrived, they resumed.

Rashi omits the aspect that the doors of the tent were also open to all, i.e., that all who were needy were welcome. (It seems to say that when the tent of the fathers lacked a matron, Abraham and Isaac were unable to practice the full extent of their legendary hospitality.} The miracles that took place in Sarah’s tent are reminiscent of those that took place in the Temple: the western lamp of the menorah burned constantly, the shewbread was sufficient to satiate all the priests, the Temple served as a house of prayer for all peoples, and the cloud of God’s Glory stayed over the Temple.

We can learn a number of lessons from this.

On the histocial-theological level, we see that the house of the fathers served in the capacity that the sanctuaries would later serve, i.e., as the universal center of organized prayer, pilgrimage, sacrifice, and divine revelation. This explains why it was also Abraham’s practice to erect altars “and call in the Name of the L-rd” (i.e., pray and preach) wherever he would encamp.

On the moral level, we see that the Jewish home, which is the continuing legacy of that of Abraham and Sarah, is meant to be a sanctuary. Rabbi Avigdor Miller wrote much about this aspect, and it is sufficient to say that of course one should not bring any detestable or impure object into the home. This helps us understand another aspect of marriage (Sota 17a):

Rabbi Akiva expounded: When a husband and wife are worthy, the Divine Presence abides with them; when they are not worthy fire consumes them.

In light of what we saw earlier, we see that the Divine Presence abides with them because they turn their home into a sanctuary, and if they misuse their relationship, it can cause destruction, like with regards to the misguided worship involving the Golden Calf. Further, just like Maimonides rules that “the High Priest is greatly revered” (Temple Appointments 5:3), a man should also treat his wife, the high priestess of the home, with exceptional respect.

 

לשחק עם אש: דבר תורה לפרשיות תרומה-תצוה-כי תשא

 חז”ל והראשונים הרבו להסביר שעגל הזהב לא נועד להיות אליל או אלוה; אלא הוא היה אמור להיות המתווך בין ישראל לבין ה׳, תחליף משה (שמות לב:א):

וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

לאחר ההתגלות האלוקית הראשונה בהר סיני, משה שימש כצינור להעברת דבר ה‘ אל העם (דברים ה:כג):

קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר ה׳ אֱלֹקינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה׳ אֱלֹקינוּ אֵלֶיךָ–וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.

יש להקשות: הרמב׳׳ם פוסק ש״וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה כוכבים מזלות ומלאכים שנאמר לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום ואפילו על הלוח צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם וצורות האילנות ודשאים וכיוצא בהן מותר לצור אותם ואפילו היתה הצורה בולטת,״ ואם כן איך יצווה ה׳ לעשות דמות הכרובים על הכפורת הזהב? ואין לתרץ שהיתה בזה הוראת שעה, שכן הכרובים התקיימו לדורות, וכן הוסיף עליהם שלמה בבנין הבית הראשון, וכן עשו דוגמתן מצויירין ןבולטין מכותל המערבי בקדש הקדשים בבית השני מתי שנגנז הארון (יומא נד.). ואין לתרץ שהיה בציווי נסיון כעין נסיון אברהם אבינו שצווה להעלות את בנו לעולה וגם מעשה כזה נגד הרבה הלכות, דהתם לבסוף אברהם נמנע מלשחוט את בנו אחרי שהראה מוכנותו, והכא עשו בדיוק כאשר צוה ה׳ את משה. 

וי׳׳ל שאיסור עשיית צורות ופסלים למיניהם הוא דווקא שהנעשה דומם ואין בו שום תועלת, כעין     מַעֲשֵׂה, יְדֵי אָדָם.  פֶּה-לָהֶם, וְלֹא יְדַבֵּרוּ;  עֵינַיִם לָהֶם, וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם, וְלֹא יִשְׁמָעוּ; אַף לָהֶם, וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם, וְלֹא יְמִישׁוּן–רַגְלֵיהֶם, וְלֹא יְהַלֵּכוּ; לֹא-יֶהְגּוּ, בִּגְרוֹנָם. אבל לעשות צורה כעין אחד מנבראיו ית׳ בשביל שימוש מסויים מותר, כמו שבני אדם בונים בובות נסיון בשביל סימולציית תאונות דרכים או רובוטים עם פני וידי ורגלי בנ׳׳א בשביל פעולות מסוכנות. והרי לפי רוב הפסוקים המתארים את המשכן כאהל מועד, ״אשר אוועד לך שם״ ״ונועדתי לך שם.״ ״וישמע את הקול מבין שני הכרובים,״ הכרובים שימשו כעין אנטנה וספיקרים בשביל הנבואה. ולכן הכרובים היוו מכונה פועלת, ולא פסלים דוממים. וגם הרבו חז׳׳ל לספר שהכרובים היו מעורים זה בזה, והיו משנים את תנוחותיהם לפי מצב הרוחני של העם, והכהנים היו מראים אותם ככה לעם בחגים ואומרים שמעשה הכרובים מסמל את אהבת ה׳ לעמו, שהיא נמשלת לאהבת איש ואשה (יומא שם), ולפ׳׳ז הכרובים שוב היו כעין רובוטים פעילים, ואין להחשיבם כאלילי העמים ח׳׳ו.

באופן דומה, המדרש הגדול מספר על איך שהעגל היה גועה, כאילו הוא היה מכונה דומה בתפקוד ומכניקה למה שהכרובים היו, וזה על ידי כשפים שעשו להטעות את העם, או על ידי סמאל.

רש׳׳י מביא את דברי המדרש לגבי ענין קרן עורו של משה (שמות לד:ל):

בא וראה, כמה גדולה כחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה’ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים; ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים.

והנה, ככה נבין את רצף האירועים:

ההתגלות האלוקית היא כמו אש אוכלת. היא חזקה ומסוכנת. ישנן דרכים נכונות לבנות תחנות כוח  מודרניות, אבל תחנות גרעיניות צריכות להיבנות באופן במיוחד, עם בידוד עב כדי למנוע הקרינה הקטלנית מלצאת החוצה. לבנות אותה כמו תחנה ששורפת פחם או כמו תחנה הידרו-אלקטרית מהווה סכנה לכל הסביבה.

באופן דומה, הקדושה החמורה והעליונה של השכינה דרושה שמירה בקפידה מכל מגע אנושי תכוף וישיר. העם הבין את זה כבר במתן תורה, כשאמרו (דברים, שם, כא-כב):

וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל ה׳ אֱלֹקינוּ עוֹד–וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כָּמֹנוּ—וַיֶּחִי.

אבל הם לא רצו להיות רחוקים לגמרי. משה הסכים לזה, אך אז, כאשר הם בנו את העגל באמצעות אותה החכמה שישמשו בה כראוי לבנות את ארון הברית, הם טעו באופן קריטי. בצלאל לא טעה בזה (ברכות נה.):

א”ר שמואל בר נחמני א”ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב”ה עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא בצל א-ל היית וידעת.

בצלאל הבין כי קודם כל היו צריכים לבנות מעטפת עבור מכונה כזו. למשכן היה חצר הסובבת אותה, והוא נשמר על ידי הלויים והכהנים. אוהל המועד עצמו היה רב-שכבתי. העגל, לעומת זאת, נעשה תיכף ומיד, ללא כל רמות של הפרדה בינו לבין העם, ובחיפזון רב. כאשר המסיתים הכריזו, “אלה אלהיך ישראל,” העגל הוביל משבר רוחני כמו אסון גרעיני (נוּקליאֶ׳׳ר מֶלטדַאוּ׳׳ן בלעז) בתוך המחנה.

לאחר שמשה טחן את העגל, ה׳ אמר לו (שמות לג:ה):

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף, רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ, וְכִלִּיתִיךָ; וְעַתָּה, הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ, וְאֵדְעָה, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ.

אז (שם ז):

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

כלומר, צריכים להישמר מקרבה לשכינה השורה על הנביא שהוא בפועל מעביר את דברי ה׳ לעם, ולהרחיק אותה מיישוב בני האדם. כשאיו מקדש, מתקרבים לה׳ דרך הצדיקים. לכן, לאחר שמשה שהה מ׳ ימים נוספים בהר לכפר על העם ולהשיג להם מחילה, הם היו מסוגלים ללמוד כיצד לבנות מקום מפגש לבני תמותה עם הא-ל כראוי, באמצע יישוב האדם.

זה גם יכול להיות הסיבה לקטע החוזר, “כאשר צוה ה׳ את משה,” המסיים יותר מעשרים פסוקים בפרשה (פקודי) המתארת את בניית המשכן בפועל. הניסיון הראשון של בני ישראל ליצור מרכז מוחשי להתקרבות אלוקית היה מוטעה; הניסיון הזה היה בדיוק כפי שהוא צוה.

….

היכן מצינו בדברי חז׳׳ל שהיו נשים כהנות גדולות? אצל שרה אמנו ורבקה אמנו:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וכו׳, ומביא רש׳׳י את דברי המדרש: ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.

כלומר, חז׳׳ל ראו את אהל שרה, בית משפחת אברהם אבינו, כעין המקדש בזמנו, עם אותו הסימנים, הנר שתמיד דולק, והלחם שמתברך, וענן הכבוד, ושמעינן מינה:

ברמה ההסטורית-תיאולוגית, מקןם העבודה והפולחן וההתגלות והשראת השכינה היה ביתו של אברהם אבינו, והמשכן במדבר בא למלא מקומו. ותו, רגיל היה אברהם אבינו לבנות מזבחות ולקרא בשם ה׳ (מתרגמינן וצלי בשמא דה׳) בכל מקום שהיה נוטה אהלו, כמו שמעמידים מזבח בחצר המקדש, ושם מקום התפלה.

ברמה המוסרית, כל בית יהודי הוא המשך בית האבות ובגלל זה הוא אמור להיות מקדש מעט, ואין להכניס בו כל דבר טמא או מתועב, וכמו שהלכה היא שמכבדים את הכהן הגדול בכבוד יתר, יש לאדם לכבד את אשתו כי היא הכהנת הגדולה של הבית. ותו ,דריש ר’ עקיבא, איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. פירש רש”י, שכינה ביניהן, שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, יוד באיש והי באשה. לא זכו אש אוכלתן שהקדוש ברוך הוא מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש. ולזה כיוון ר׳ עקיבא, שהמפגש בין המינים יכול להיות איך שאברהם ושרה וצאצאיהם עשו והקימו מקדשים בבית, או שישחקו עם הכוחות הנפשיים האלו שלא כראוי, ויישרפו כמה שנשרפו בחטא העגל ר׳׳ל.

ויהי רצון שכל אחד יזכה לבנות בית נאמן לתבנית מקדש האבות, ונזכה הכלל לבנות בית זבול לו.