Skip to content

לשחק עם אש: דבר תורה לפרשיות תרומה-תצוה-כי תשא

March 5, 2017

 חז”ל והראשונים הרבו להסביר שעגל הזהב לא נועד להיות אליל או אלוה; אלא הוא היה אמור להיות המתווך בין ישראל לבין ה׳, תחליף משה (שמות לב:א):

וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

לאחר ההתגלות האלוקית הראשונה בהר סיני, משה שימש כצינור להעברת דבר ה‘ אל העם (דברים ה:כג):

קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר ה׳ אֱלֹקינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה׳ אֱלֹקינוּ אֵלֶיךָ–וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.

יש להקשות: הרמב׳׳ם פוסק ש״וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה כוכבים מזלות ומלאכים שנאמר לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום ואפילו על הלוח צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם וצורות האילנות ודשאים וכיוצא בהן מותר לצור אותם ואפילו היתה הצורה בולטת,״ ואם כן איך יצווה ה׳ לעשות דמות הכרובים על הכפורת הזהב? ואין לתרץ שהיתה בזה הוראת שעה, שכן הכרובים התקיימו לדורות, וכן הוסיף עליהם שלמה בבנין הבית הראשון, וכן עשו דוגמתן מצויירין ןבולטין מכותל המערבי בקדש הקדשים בבית השני מתי שנגנז הארון (יומא נד.). ואין לתרץ שהיה בציווי נסיון כעין נסיון אברהם אבינו שצווה להעלות את בנו לעולה וגם מעשה כזה נגד הרבה הלכות, דהתם לבסוף אברהם נמנע מלשחוט את בנו אחרי שהראה מוכנותו, והכא עשו בדיוק כאשר צוה ה׳ את משה. 

וי׳׳ל שאיסור עשיית צורות ופסלים למיניהם הוא דווקא שהנעשה דומם ואין בו שום תועלת, כעין     מַעֲשֵׂה, יְדֵי אָדָם.  פֶּה-לָהֶם, וְלֹא יְדַבֵּרוּ;  עֵינַיִם לָהֶם, וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם, וְלֹא יִשְׁמָעוּ; אַף לָהֶם, וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם, וְלֹא יְמִישׁוּן–רַגְלֵיהֶם, וְלֹא יְהַלֵּכוּ; לֹא-יֶהְגּוּ, בִּגְרוֹנָם. אבל לעשות צורה כעין אחד מנבראיו ית׳ בשביל שימוש מסויים מותר, כמו שבני אדם בונים בובות נסיון בשביל סימולציית תאונות דרכים או רובוטים עם פני וידי ורגלי בנ׳׳א בשביל פעולות מסוכנות. והרי לפי רוב הפסוקים המתארים את המשכן כאהל מועד, ״אשר אוועד לך שם״ ״ונועדתי לך שם.״ ״וישמע את הקול מבין שני הכרובים,״ הכרובים שימשו כעין אנטנה וספיקרים בשביל הנבואה. ולכן הכרובים היוו מכונה פועלת, ולא פסלים דוממים. וגם הרבו חז׳׳ל לספר שהכרובים היו מעורים זה בזה, והיו משנים את תנוחותיהם לפי מצב הרוחני של העם, והכהנים היו מראים אותם ככה לעם בחגים ואומרים שמעשה הכרובים מסמל את אהבת ה׳ לעמו, שהיא נמשלת לאהבת איש ואשה (יומא שם), ולפ׳׳ז הכרובים שוב היו כעין רובוטים פעילים, ואין להחשיבם כאלילי העמים ח׳׳ו.

באופן דומה, המדרש הגדול מספר על איך שהעגל היה גועה, כאילו הוא היה מכונה דומה בתפקוד ומכניקה למה שהכרובים היו, וזה על ידי כשפים שעשו להטעות את העם, או על ידי סמאל.

רש׳׳י מביא את דברי המדרש לגבי ענין קרן עורו של משה (שמות לד:ל):

בא וראה, כמה גדולה כחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה’ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים; ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים.

והנה, ככה נבין את רצף האירועים:

ההתגלות האלוקית היא כמו אש אוכלת. היא חזקה ומסוכנת. ישנן דרכים נכונות לבנות תחנות כוח  מודרניות, אבל תחנות גרעיניות צריכות להיבנות באופן במיוחד, עם בידוד עב כדי למנוע הקרינה הקטלנית מלצאת החוצה. לבנות אותה כמו תחנה ששורפת פחם או כמו תחנה הידרו-אלקטרית מהווה סכנה לכל הסביבה.

באופן דומה, הקדושה החמורה והעליונה של השכינה דרושה שמירה בקפידה מכל מגע אנושי תכוף וישיר. העם הבין את זה כבר במתן תורה, כשאמרו (דברים, שם, כא-כב):

וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל ה׳ אֱלֹקינוּ עוֹד–וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כָּמֹנוּ—וַיֶּחִי.

אבל הם לא רצו להיות רחוקים לגמרי. משה הסכים לזה, אך אז, כאשר הם בנו את העגל באמצעות אותה החכמה שישמשו בה כראוי לבנות את ארון הברית, הם טעו באופן קריטי. בצלאל לא טעה בזה (ברכות נה.):

א”ר שמואל בר נחמני א”ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב”ה עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא בצל א-ל היית וידעת.

בצלאל הבין כי קודם כל היו צריכים לבנות מעטפת עבור מכונה כזו. למשכן היה חצר הסובבת אותה, והוא נשמר על ידי הלויים והכהנים. אוהל המועד עצמו היה רב-שכבתי. העגל, לעומת זאת, נעשה תיכף ומיד, ללא כל רמות של הפרדה בינו לבין העם, ובחיפזון רב. כאשר המסיתים הכריזו, “אלה אלהיך ישראל,” העגל הוביל משבר רוחני כמו אסון גרעיני (נוּקליאֶ׳׳ר מֶלטדַאוּ׳׳ן בלעז) בתוך המחנה.

לאחר שמשה טחן את העגל, ה׳ אמר לו (שמות לג:ה):

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף, רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ, וְכִלִּיתִיךָ; וְעַתָּה, הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ, וְאֵדְעָה, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ.

אז (שם ז):

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

כלומר, צריכים להישמר מקרבה לשכינה השורה על הנביא שהוא בפועל מעביר את דברי ה׳ לעם, ולהרחיק אותה מיישוב בני האדם. כשאיו מקדש, מתקרבים לה׳ דרך הצדיקים. לכן, לאחר שמשה שהה מ׳ ימים נוספים בהר לכפר על העם ולהשיג להם מחילה, הם היו מסוגלים ללמוד כיצד לבנות מקום מפגש לבני תמותה עם הא-ל כראוי, באמצע יישוב האדם.

זה גם יכול להיות הסיבה לקטע החוזר, “כאשר צוה ה׳ את משה,” המסיים יותר מעשרים פסוקים בפרשה (פקודי) המתארת את בניית המשכן בפועל. הניסיון הראשון של בני ישראל ליצור מרכז מוחשי להתקרבות אלוקית היה מוטעה; הניסיון הזה היה בדיוק כפי שהוא צוה.

….

היכן מצינו בדברי חז׳׳ל שהיו נשים כהנות גדולות? אצל שרה אמנו ורבקה אמנו:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וכו׳, ומביא רש׳׳י את דברי המדרש: ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.

כלומר, חז׳׳ל ראו את אהל שרה, בית משפחת אברהם אבינו, כעין המקדש בזמנו, עם אותו הסימנים, הנר שתמיד דולק, והלחם שמתברך, וענן הכבוד, ושמעינן מינה:

ברמה ההסטורית-תיאולוגית, מקןם העבודה והפולחן וההתגלות והשראת השכינה היה ביתו של אברהם אבינו, והמשכן במדבר בא למלא מקומו. ותו, רגיל היה אברהם אבינו לבנות מזבחות ולקרא בשם ה׳ (מתרגמינן וצלי בשמא דה׳) בכל מקום שהיה נוטה אהלו, כמו שמעמידים מזבח בחצר המקדש, ושם מקום התפלה.

ברמה המוסרית, כל בית יהודי הוא המשך בית האבות ובגלל זה הוא אמור להיות מקדש מעט, ואין להכניס בו כל דבר טמא או מתועב, וכמו שהלכה היא שמכבדים את הכהן הגדול בכבוד יתר, יש לאדם לכבד את אשתו כי היא הכהנת הגדולה של הבית. ותו ,דריש ר’ עקיבא, איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. פירש רש”י, שכינה ביניהן, שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, יוד באיש והי באשה. לא זכו אש אוכלתן שהקדוש ברוך הוא מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש. ולזה כיוון ר׳ עקיבא, שהמפגש בין המינים יכול להיות איך שאברהם ושרה וצאצאיהם עשו והקימו מקדשים בבית, או שישחקו עם הכוחות הנפשיים האלו שלא כראוי, ויישרפו כמה שנשרפו בחטא העגל ר׳׳ל.

ויהי רצון שכל אחד יזכה לבנות בית נאמן לתבנית מקדש האבות, ונזכה הכלל לבנות בית זבול לו.

Advertisements

From → original, parasha

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: