Skip to content

הלכות הפסח לאור תורתנו

April 8, 2017

ועתה נוכל לתת טעם ותוקף לכמה הלכות הקשורות לאכילת קרבן הפסח.

מדינא דאורייתא, יש מצוה לאכול את הפסח צלי, ואיסורים א׳ לאכלו נא ומבושל, דהיינו בדרך בישול שאינו צלי, ב׳ שלא להותיר מבשר הפסח עד הבקר, ג׳ שלא נאכיל  מן הפסח לישראל שהמיר דתו, ד׳ שלא נאכילו לאינו יהודי, ה׳ ואין להאכילו לערל, ו׳ ושאין להוציאו מן הבית בו הוא נאכל, וז׳ שאין לשבור בו עצם, וחז׳׳ל הוסיפו שאין לאכול אחר הפסח מאכל אחר.

ובנקיטת כללא דפסחא למיכליה קיימי כדאמרינן לעיל, יש לומר שחז׳׳ל אסרו את האפיקומן כדי שיהיה היכר לאכילתו, שטעמו עיקר מצותו ויישאר אתנו כל אותו הלילה.

ובספר החינוך הביא טעם אחד לכמה איסורים הנאמרים לעיל, דדרך חירות ובני מלכים היא לאכול בשר צלי ולא מבושל, ואינם מותירים למחר שמא לא תשיג ידם כי לא חוששים, ואינם שוברים עצם כמה שהעניים מחטטים אחרי כל כזית אוכל הנשאר על עצמות הזבח. וקשה, חדא דאינו מביא ראיות לדבריו, ותרי דכל דיני דרך חירות הנזכרים בתלמוד הם מתקנות חז׳׳ל, כגון הסבת שמאל ושתיית ד׳ כוסות, והכא מדובר בדיני דאורייתא, ותלת, שלמצות אכילת פסח דווקא צלי מצינו טעם אחרת בגמרא, בפסחים מ׳׳א.

ת”ר (שמות יב) במים אין לי אלא במים שאר משקין מניין אמרת קל וחומר ומה מים שאין מפיגין טעמן אסורין שאר משקין שמפיגין טעמן לא כ”ש רבי אומר במים אין לי אלא מים שאר משקין מניין ת”ל (שמות יב) ובשל מבשל מ”מ מאי בינייהו איכא בינייהו צלי קדר.

ושמעינן מינה לחכמים שעניין מצות צלי הוא שימור טעם הבשר, וזה עולה בבד אחד עם הכלל דעיקר מצות פסח הוא אכילתו והפנמת טעמו (תרתי משמע).

וכן יש בדברי הרמב׳׳ם הלכות קרבן פסח ט:ג

בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו, בין בזדון בין בשגגה–נאסר באכילה; והרי הוא כבשר קודשי קודשים שיצא חוץ לעזרה, או בשר קודשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים–שהכול טריפה.

והשווה הרמב׳׳ם שדין איסור הוצאת הפסח ממקום אוכליו הוא מעין איסור הוצאת קדשים מן המקדש, וזה עולה בבד אחד עם העניין דלעיל, שהבית היהודי עומד במקום המקדש.

ובעקרונות אלו נוכל להבין שאר מצוות הקרבן, דהיינו, שאין להותיר מבשר הפסח כמו שאר קדשים הנפסלים לכוהנים על ידי לינה, ושאינו נאכל למשומדים, גויים, וערלים כמו שהקדשים אינם נאכלים על ידי זרים וגויים וכהנים ערלים או ששמשו לע׳׳ז חו׳׳ש.

ובקשר לאיסור שבירת עצמות הפסח, פירש הרשב׳׳ם ״בדרך אכילתו בחפזון.״ ויש לשאול, והלא החפזון היה רק בפסח מצרים, ודין שבירת העצם נאמר לאחר יציאת מצרים ונהוג לדורות וכי יאכלו שאר פסחים בחפזון? ותו׳, הלא המצה באה זכר לחפזון, דהיינו ההתלהבות לצאת מהגלות, והפסח בא זכר לרחמיו ית׳ עלינו. ויש לומר שלפי הרשב׳׳ם טעם המצוה הוא למנוע את החפזון בשעת האכילה, ובזה יש שני רמזים שיאכל את הפסח בכובד ראש ובמתינות כדי שיתבונן על המסר בשעת האכילה, ושיקיים את מצוות האכילה בזמנה ולא קודם לזמנה ולא לאחריה, כי באותה הפרשה קרינן בעצם היום הזה הוציא ה׳ את בני ישראל, ואמרו חז׳׳ל שהקב׳׳ה חישב את הקץ, דהיינו הוציאם בדיוק   בליל השימורים הוא הלילה הזה, וכמו שה׳ קיים את עצם הפסח, יש לנו גם להזדרז לשמר העצם, ושוב תרתי משמע.

Advertisements
Leave a Comment

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: