Skip to content

היתר הבמות וארון הברית

June 19, 2018

זבחים י”ד:ד-ח:

עד שלא הוקם המשכן–היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות; משהוקם המשכן–נאסרו הבמות, ועבודה בכוהנים… באו לגלגל, הותרו הבמות… באו לשילה, נאסרו הבמות. ולא היה שם תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן יריעות מלמעלן; והיא הייתה “מנוחה”… באו לנוב ולגבעון, הותרו הבמות… באו לירושלים–נאסרו הבמות, ולא היה להן עוד היתר, והיא הייתה “נחלה.”  ויש לדייק שבגרסאות האלו, אין את הה”א הידיעה, המנוחה והנחלה כפי שהם בפסוק “כי לא באתם עד עתה, אל המנוחה ואל הנחלה,”

ומשמע קצת מהמשנה שאפשר שיהיו כמה מנוחות וכמה נחלות.

ויש עוד לדייק בדברי הרמב”ם המביא את תולדות אהל מועד, הוא המשכן, בהלכות בית הבחירה פרק א’:

מצות עשה לעשות בית לה’, מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה–שנאמר “ועשו לי מקדש” (שמות כה,ח); וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבנו, והיה לפי שעה–שנאמר “כי לא באתם, עד עתה…”  כיון שנכנסו לארץ, העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו. ומשם באו לשילה, ובנו שם בית של אבנים; ופרסו יריעות המשכן עליו, ולא הייתה שם תקרה. ושלוש מאות ותשע וששים שנה, עמד מקדש שילה. וכשמת עלי, חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש; וכשמת שמואל, חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש. ומגבעון באו לבית העולמים. וימי נוב וגבעון, שבע וחמשים שנה.

כיון שנבנה המקדש בירושלים–נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה’, ולהקריב בהן קרבן; ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד, ובהר המורייה שבה–שנאמר “ויאמר דויד זה הוא בית ה’ האלוהים וזה מזבח לעולה לישראל”, ואומר “זאת מנוחתי עדי עד”…  ואלו הן הדברים שהן עיקר בבניין הבית:  עושין בו קודש, וקודש הקודשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחד והוא הנקרא אולם; ושלושתן נקראין היכל.  ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל, רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר; וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד, הוא הנקרא עזרה.  והכל נקרא מקדש.

והרמב”ם השמיט מחיבורו את דין התר הבמות בתקופות מסויימות, כנראה כי אין לו שוב חלות למעשה, ודעותיו לגבי ההיתר מופיעות בפירושו למס’ זבחים שם. ושמעינן מיניה שבנוב וגבעון היו מקדשים לכל דבר, ומ”מ בזמנם היה התר הבמות. ויש לשאול, למה ואיך הותרו הבמות בימי נוב וגבעון? ועוד מקשים על הרמב”ם בפרק ד’ שם,  שמביא “פסק” לגבי מקום גניזתו של הארון:

ובעת שבנה שלמה את הבית, וידע שסופו ליחרב, בנה מקום לגנוז בו הארון למטה, במטמונייות עמוקות ועקלקלות; ויאשייהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה, שנאמר “ויאמר ללויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה’, תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל–אין לכם משא, בכתף; עתה, עבדו את ה’ א-לוהיכם . . .”

ובאמת, גורלו של הארון הוא מחלוקת חז”ל ביומא נ”ג ע”ב, יש אומרים שנגנז במקומו, וי”א שנגנז במתחם, וי”א אומרים שהוא גלה לבבל, ושם יהיה עד יום הפקודה, ואיך הכריע הרמב”ם בשאלה הסטורית והביא את הכרעתו כנראה כהלכה, במיוחד אם אין נפקא מינה להלכה, כמו שהוא השמיט עוד נקודות הסטוריות שאינן משפיעות לדינא?

ותירצו שאכן יש נפקא מינה להלכה בעניין מיקומו של הארון אפילו עד ימינו. הקטע הבא הובא מאתרה של ישיבת הר עציון:

היעבץ על הלכות בית הבחירה לרמב”ם ד,א סובר כי ישנו קשר בין קביעת הרמב”ם כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא (רמב”ם הלכות בית הבחירה ו, יד-טו) לבין העובדה שהארון אכן גנוז במעמקי האדמה בהר המוריה, ואילו לפי דעת ר’ אליעזר ור’ שמעון בר יוחאי שהארון גלה לבבל השכינה בטלה ויש צורך בקידוש מחודש בבית שני. ייתכן לפי הירושלמי במגילה (א’, יב) כי ישנה ראיה לדברי היעב”ץ מכך שקודם בנין בית הבחירה היה התר הבמות תלוי בהמיצאות הארון במשכן.

וכן שמעתי תירוץ זה בשם הגריד”ס, שהוסיף שכמו שקדושת בית כנסת נובעת מהימצאות ספר התורה, שהוא קדוש, מקום המקדש מקודש על ידי הארון ותוכנו. וכן במאמר באנגלית באותו האתר מאת הרב יואל אליצור בשם אביו הרב יהודה, פרשן התנ”ך. ושם הרב יואל הביא את דברי הירושלמי דלעיל:

ר’ יסא בשם ר’ יוחנן זה סימן כל זמן שהארון מבפנים הבמות אסורות יצא הבמות מותרות ר’ זעירא בעא קומי ר’ יסא אפי’ לשעה כגון ההיא דעלי.

ופירש שלפי ר’ יסא בשם רבי יוחנן, היתר הבמות היה תלוי בהימצאות הארון במקדש, (ובנוב וגבעון לא היה הארון ואז הותרו הבמות,) ואילו מאז שהוכנס לבית העולמים, לא יצא, ונאסרו הבמות לנצח, ור’ זעירא לא באמת מקשה, אלא סתם תלמודא כדבריו, שהוא מביא נפקא מינה, שמתי שהוצא הארון ממקדש שילה, הותרו הבמות באופן זמני, וכגון המלחמה האחרונה בימי עלי, ולו יצוייר הוצאת הארון מהר הבית, שוב יותרו הבמות. הרב אליצור הביא גם דברי המשך חכמה שטען שכן היתה ההלכה, דכל אימת דאפקו ית ארונא דסהדותא מן אתריה, שרון לן לקרבא קרבנא בכל אתר די יחזון. ולסיכום, תשובותיהם לשאלות לעיל הן, לפי הרמב”ם הבמות הותרו מתי שהארון היה מחוץ למקדש, והרמב”ם נקט שהארון עדיין במקדש כי קדושת המקדש כהמקום המיוחד להקרבה תלויה בהימצאות הארון שם. עד כאן דברי בעלי שיטה זאת.

ולא נראה לי, כי הגמרא במגילה ממשיכה עם עוד קושיות על דברי ר’ יסא בשם ר”י, ואכן רבי זעירא מקשה בתמיהה ודוחה דבריו, ולא ייתכן שאם יוציאו את הארון ממקדשי שילה וירושלים יותרו הבמות. וכן המשך הגמרא עם גרסא אחרת של דברי ר”י:

ר’ אבהו בשם ר’ יוחנן (דברים יב) שם (דברים טז) שם מה שם שנאמר להלן הבמות אסורות, אף שם שנאמר כאן הבמות אסורות. ר”ש בן לקיש בעא קומי ר”י מעתה אם אין ארון אין פסח?

הנה לעינינו עוד הצעה איך הותרו הבמות, אבל רשב”ל גם מראה שלא ייתכן, כי יוצא שאם לא היה הארון במקדש, כמו שהיה המצב בנוב וגבעון, לא היו מקריבים קרבן פסח, ונקטינן שכן הקריבו את הפסח בנוב וגבעון! ויש עוד שו”ט שם, עד שבסוף הפרק, מגיעה הגמרא למקור האמיתי להתר הבמות, והכלל המקובל להלכה מתי הותרו ומתי נאסרו:

אית תניי תני מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלם אית תניי תני מנוחה זו ירושלם נחלה זו שילה מאן דאמר מנוחה זו שילה (דברים יב) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה נחלה זו ירושלם (ירמיהו יב) העיט צבוע נחלתי לי מ”ד נחלה זו שילה (שם) זאת מנוחתי עדי עד וגו’ לאחד שעשה לו חבילה והיה נינח בה כך באהל מועד נאסרו הבמות בגלגל הותרו הבמות בשילה נאסרו הבמות בנוב ובגבעון הותרו הבמות בירושלם נאסרו הבמות למלך שאמר לעבדו אל תשתה יין לא מטבריא ולא מקיסרין ולא מציפורין הא בינתיים מותר.

ושמעינן מזה, שעניין התר הבמות בימי נוב וגבעון נבע מדרשת הפסוק, שתהיה תקופה בין מנוחה לנחלה שיותרו במות, וכן מצינו בסוגיא המקבילה בזחים קי”ט ע”א:

באו לנוב וגבעון [וכו’]:  מנא ה”מ דת”ר (דברים יב) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אל המנוחה זו שילה נחלה זו ירושלי’ למה חלקן כדי ליתן היתר בין זה לזה.

ושם בגמרא שוב יש את הדעות השונות לגבי מה נקרא נחלה ומה נקרא מנוחה, ולדברי הכל התר הבמות היה טמון בהבנת הפסוק, שתהיה תקופה בין-מקדשית של התר במות, והתר הבמות איננו תלוי בהימצאותו של הארון. ובדרך זו הלך הרמב”ם לפירושו למשניות שם:

באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים כו’: אחר שחרב מקדש שילה בעונות אבותינו הקימו אהל מועד שנעשה במדבר בנוב אח”כ חרב נוב הקימו אותו בגבעון ועמד בגבעון ובנוב נ”ז שנה ובתוך זמן זה היתה ההקרבה מותרת בבמות לפי ששילה היא המנוחה שרמז עליה הכתוב וירושלים היא הנחלה כמו שנבאר ונאמר באיסור הבמות כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ואילו היתה כוונת הכתוב לומר שמאחר שיגיעו אל המנוחה אסרו הבמות לעולם לא היה אומר ואל הנחלה אבל הכוונה כי מאחר שהגיעו למנוחה נאסרו כל הבמות וכיון שהגיעו אל הנחלה נאסרו ג”כ והראיה שהן מותרות בין המנוחה והנחלה והוא מה שאמר למה חלקן הכתוב ליתן היתר בין זה לזה ובתוך הזמן שהיה המקדש בשלה ושהיה בירושלים היתה השכינה בנוב ובגבעון.

אז ברור שהרמב”ם לא היה צריך את הארון להיות בבית העולמים כדי לאסור את הבמות, וגם לא היה מקבל את הטענה שהתר הבמות היה תלוי בהימצאות הארון, ולא היו מתירים את הבמות באופן זמני אם הוציאן אותו משילה, ולעניין ההיתר בנוב וגבעון, ששם היו מקדשים לכל דבר, התר הבמות נבע ממסורת טמונה בפסוק. ואילו לגבי ההתר בימי גלגל כשהגיעו לארץ, הוא מפרש:

באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים כו’: אחר שחרב מקדש שילה בעונות אבותינו הקימו אהל מועד שנעשה במדבר בנוב אח”כ חרב נוב הקימו אותו בגבעון ועמד בגבעון ובנוב נ”ז שנה ובתוך זמן זה היתה ההקרבה מותרת בבמות לפי ששילה היא המנוחה שרמז עליה הכתוב וירושלים היא הנחלה כמו שנבאר ונאמר באיסור הבמות כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ואילו היתה כוונת הכתוב לומר שמאחר שיגיעו אל המנוחה אסרו הבמות לעולם לא היה אומר ואל הנחלה אבל הכוונה כי מאחר שהגיעו למנוחה נאסרו כל הבמות וכיון שהגיעו אל הנחלה נאסרו ג”כ והראיה שהן מותרות בין המנוחה והנחלה והוא מה שאמר למה חלקן הכתוב ליתן היתר בין זה לזה ובתוך הזמן שהיה המקדש בשלה ושהיה בירושלים היתה השכינה בנוב ובגבעון.

והוצרך הרמב”ם לפרש ככה, כי הפסוק כי לא באתם עד עתה לא מתייחס לתקופה לפני “המנוחה.” ודבריו גם יוצאים מדברי הגמרא, ויש לומר שבימי נוב וגבעון היו המחנות כסדרן, אלא שהם לא להיו מנוחה או נחלה.

ותו, לפי הרב אליצור וסייעתו, קדושת המקדש הנצחית נובעת מהימצאות הארון, ומוכרח שאם יש קדושה במקומה עומדת, הארון עדיין במקדש, אבל לפי כלל הרמב”ם קדושה היא חלות מצוות נוספות, קדושת שבת וי”ט נובעת ממצוותיהם, במיוחד איסור המלאכה, וקדושת ישראל נובעת ממצוותיהם, ” אשר קדשנו במצוותיו,” וכן הרבה להסביר הרב צבי שכטר, וזה גם נראה מדברי המשנה בכלים ז’, המובאים על ידי הרמב”ם בהל’ בית הבחירה ז’:

עשר קדושות הן:  ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות.  ומה היא קדושתה–שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות.

ארץ ישראל קדושה בגלל שחלות בה מצוות. וכן הלאה עד:

ההיכל, מקודש ממנו–שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידיים ורגליים.  בית קודש הקודשים, מקודש מהן–שאין נכנס לשם אלא כוהן גדול ביום הכיפורים, בשעת העבודה.

הקדושה שלהם היא שיש להן מצוות מיוחדות, הן עשה, הן לא תעשה, שאינן חלות במקומות אחרים. ןכן פסק הרמב”ם. משמע שהקדושה של ההיכל וקה”ק איננה בזכות הימצאות הארון, אלא בזכות המצוות שיש לקיים בהם. וכלל ברמב”ם: המקדש בחורבנו עדיין קדוש, ואפילו מקריבים קרבנות, כי החיוב לנצח. וכדבריו:

ובמה נתקדשה? בקדושה ראשונה שקידשה שלמה–שהוא קידשה העזרה וירושלים לשעתה, וקידשה אותן לעתיד לבוא. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן, אף על פי שאין שם בית בנוי; ואוכלין קודשי קודשים בכל העזרה, אף על פי שהיא חרבה ואינה מוקפת במחיצה; ואוכלין קודשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים, אף על פי שאין שם חומה:  שקדושה הראשונה קידשה לשעתה, וקידשה לעתיד לבוא.

שלמה קידש את המקדש למצוותיו. ויש לדייק שהרמב”ם לא כתב “משהוכנס הארון,” וכדומה, כי גם מקדשי נוב וגבעון נתקדשו, רק לא לעולם. והמשיך הרמב”ם והסביר איך הופקעה הקדושה הראשונה מן הארץ, דהיינו לפוטרה מהמצוות התלויות בה, והנגיד את זה לקדושת המקדש שאינה מופקעת בכל אופן. ואילו היתה דרך להפקיעה, היה לו להזכיר את זה על פי ר’ יסא משום רבי יוחנן.

ובמעשה שמואל אחרי חרבן שילה, שהוא העלה עולה במצפה, לפי השיטה הנזכרת לעיל, שמואל לא חידש כלום, והשתמש בהתר הבמות הפשוט והידוע מתי שהארון היה בבית אבינדב ולא בנוב, ואילו לפי השיטה התלמודית המפורשת בפירוש הרמב”ם, שמואל חידש לעם, לפי סמכותו ואחריותו כנביא,  ששילה היה המנוחה וחזר הההתר, ורק עד שיבאו לנחלה ייאסרו שוב.

ויש עוד סיבות למה הרמב”ם הכריע וציין את מקום גניזתו של הארון, ואציע כמה מהם.

א’ נפסק להלכה שמקום המזבח מכוון מאד, ושזהו מקומו מזמן אדם הראשון והאבות, וגם מלויין שאבן השתיה היתה בתוך קה”ק ועליו מונח הארון, והוה אמינא שייבנה מקדש ני ככה שקדש קדשיו יכסה את מקום הגניזה, אם מדרום אם מצפון לאבן השתיה, והמזבח יישאר במקומו, ונצטרך לסובב את כל סידור המקדש וחצריו, וקמ”ל שמיקום ההיכל דווקא על אבן השתיה, ולא על מקום גניזת הארון.

ב’, לפי שראינו שאפשר מקדש בלי הארון, כמו שהיה בנוב וגבעון ובבית שני, אבל מקום ידעו היכן הוא, וכמו שהקשר בין הקב”ה לעמו נמשל לקשר בין איש לאשתו, וארון הברית משמש מקום שימור כתובת העם, הלוחות שנכתבו בידיו ית’ וניתנו לעמו, והתורה שנכתבה ע”י משה שעמד מצד הכלה ונתנה לדוֹד, והכל הושם בחדר המיטות לשמירה מעלייתא לדורות, ואכמ”ל, כן איש ואשה זכו שכינה ביניהם, ושטר הכתובה צריך להיות קיים ומקומו ידוע לבעל, אפילו במדינה אחרת, עם ישראל תמיד יודע היכן סימני הברית נמצאים.

ג’, הרמב”ם הלך בעקבות חז”ל:

וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ וְגוֹ’ בְּמֵאָה קְשִׂיטָה א”ר יודן בר סימון זה אחד משלשה מקומות שאין או”ה יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן מערת המכפלה וביהמ”ק וקבורתו של יוסף.

הרמב”ם חזה שיבואו ימים בהם או”ה (ואו”ם) יערערו נגד זכות ישראל לארץ, וירושלים, ומקומות המזבח והההיכל, והתורה שקבלה משה, לאמר: לנו הם, וגנובים הם בידיכם, וכתוצאה מזו,  יערערו על עצם קדושת כולם, וע”כ הביא תולדותיהם וקשריהם לישראל ולמסורה כאשר הוא בא לסדר את כל המצוות התלויות בהם.

Advertisements
Leave a Comment

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: