Skip to content

לינה בפסח מצרים

משה צוה את ישראל, ״ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף. ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר.״

ופירשו המדרשים והראשונים, שהיה לבני ישראל להשאר בבתיהם כל אותו הלילה כדי להשמר מהמגפה השרויה בחוץ. וקשה, והלא כבר מחצות שמעו בני ישראל שהיתה צעקה גדולה בכל מצרים, ופרעה וכל עבדיו ירדו למשה וַיאמרו קומו צאו מתוך עמי, ועיניהם ראו שמאז לא מתו נוספים, והלא מאחר כמה שעות מחצות לקראת הבוקר יוכלו לצאת בלי לפחד. ותו, לפי הקשר הפסוק, הישארות בבית קשורה לדין נתינת הדם על המשקוף והמזוזות. ועוד, הלא רק הבכורים היו צריכים להזהר פן יצאו החוצה, ורוב בנ׳׳י לא היו בכורים.

וא׳׳ת, הלא נאמר ״וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.״ וגם ״וְעָבַר ה׳, לִנְגֹּף אֶת-מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת-הַדָּם עַל-הַמַּשְׁקוֹף, וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת; וּפָסַח ה׳, עַל-הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.״ ומשם רואים שאכן נכון שה׳ דילג על הבתים שהיה על  דלתותיהם הדם, ואין לומר כן, דדברה תורה כלשון בנ׳׳א, והלא גלוי וידוע לפניו מי הם בנ׳׳י ומי לא ומי הם הבכורים ומי לא, ולא צריכים אנו להראות לו, ואינו כבשר ודם שפוסח ורואה, ואלא יש לפרשו כמתרגמינן, שה׳ חס על אלה שקיומו מצוותיו, דהיינו, המשפחות שהיו מוכנים למסור נפשם לקיום המצוה זוכים להגנתו ית׳, ואין לומר שהבית מציל, ונפקא מינה לבכור מצרי שהתחבא בבית ישראל, שגם נאסף במגפה.

ולפי הסברנו דלעיל, שבהעדר המקדש הבית היהודי משמש בתור מקדש, אתי שפיר, ובמכילתא ראינו שנתינת הדם בפתח היא מעין נתינת הדם על המזבח:

“וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף”. שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אִם הִקְדִּים זֶה לַזֶּה, לֹא יָצָא! תִּלְמֹד לוֹמַר “וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת”, הָא אִם הִקְדִּים זֶה לַזֶּה, יָצָא. נִמְצֵינוּ לְמֵדִין שֶׁשְּׁלֹשָׁה מִזְבְּחוֹת הָיוּ לאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם: הַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבָּעָה הָיוּ: הַסַּף וְהַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת.

(ואולי חזל סמכו על מה שמופיע כמה פעמים בספר ויקרא, ״המזבח אשר פתח אהל מועד,״ וחסרה מלת היחס שהמזבח עומד לפני או אצל הפתח, ולפי פשוטו המזבח ממוקם ליד פתח אהל מועד, אבל גם ניתן לרמוז שהמזבח שייך לפתח האהל, וזהו ״המזבח אשר פתח האהל״, המזבח שהוא הפתח.)

דהיינו, במצרים לא היו מזבח ומקדש, ובשביל פסח מצרים פתח הבית היה המזבח ותוך הבית היה לפנים ממחיצות ירושלים, מקום אכילת הקדשים, וכמו שפסח דורות טעון לינה, ודין לינה בכל הקרבנות והמתנות נלמד מדין הפסח כדכתיב בספ׳ דברים ״ובשלת ואכלת וכו׳ ופנית בבקר והלכת לאהלך,״ כך נצטוו בנ׳׳י ללון בבתיהם כל אותו הלילה עד בוקר, ואפילו המצרים כבר משלחים אותם. 

The Sanctuary of the Home

Where have we seen that our sages described female, Jewish High Priestesses?

In regards to the matriarchs Sarah and Rebecca (Genesis 24:67):

Isaac brought her to the tent of Sarah his mother, and he took Rebecca, and she became his wife, and he loved her. Isaac was comforted for [the loss of] his mother.

To which Rashi brings the  paraphrased words of the Midrash (Genesis Rabba 60:16):

 I.e., she became the likeness of Sarah his mother, for as long as Sarah was alive, a candle burned from one Sabbath eve to the next, a blessing was found in the dough, and a cloud was attached to the tent. When she died, these things ceased, and when Rebecca arrived, they resumed.

Rashi omits the aspect that the doors of the tent were also open to all, i.e., that all who were needy were welcome. (It seems to say that when the tent of the fathers lacked a matron, Abraham and Isaac were unable to practice the full extent of their legendary hospitality.} The miracles that took place in Sarah’s tent are reminiscent of those that took place in the Temple: the western lamp of the menorah burned constantly, the shewbread was sufficient to satiate all the priests, the Temple served as a house of prayer for all peoples, and the cloud of God’s Glory stayed over the Temple.

We can learn a number of lessons from this.

On the histocial-theological level, we see that the house of the fathers served in the capacity that the sanctuaries would later serve, i.e., as the universal center of organized prayer, pilgrimage, sacrifice, and divine revelation. This explains why it was also Abraham’s practice to erect altars “and call in the Name of the L-rd” (i.e., pray and preach) wherever he would encamp.

On the moral level, we see that the Jewish home, which is the continuing legacy of that of Abraham and Sarah, is meant to be a sanctuary. Rabbi Avigdor Miller wrote much about this aspect, and it is sufficient to say that of course one should not bring any detestable or impure object into the home. This helps us understand another aspect of marriage (Sota 17a):

Rabbi Akiva expounded: When a husband and wife are worthy, the Divine Presence abides with them; when they are not worthy fire consumes them.

In light of what we saw earlier, we see that the Divine Presence abides with them because they turn their home into a sanctuary, and if they misuse their relationship, it can cause destruction, like with regards to the misguided worship involving the Golden Calf. Further, just like Maimonides rules that “the High Priest is greatly revered” (Temple Appointments 5:3), a man should also treat his wife, the high priestess of the home, with exceptional respect.

 

לשחק עם אש: דבר תורה לפרשיות תרומה-תצוה-כי תשא

 חז”ל והראשונים הרבו להסביר שעגל הזהב לא נועד להיות אליל או אלוה; אלא הוא היה אמור להיות המתווך בין ישראל לבין ה׳, תחליף משה (שמות לב:א):

וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

לאחר ההתגלות האלוקית הראשונה בהר סיני, משה שימש כצינור להעברת דבר ה‘ אל העם (דברים ה:כג):

קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר ה׳ אֱלֹקינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה׳ אֱלֹקינוּ אֵלֶיךָ–וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.

יש להקשות: הרמב׳׳ם פוסק ש״וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה כוכבים מזלות ומלאכים שנאמר לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום ואפילו על הלוח צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם וצורות האילנות ודשאים וכיוצא בהן מותר לצור אותם ואפילו היתה הצורה בולטת,״ ואם כן איך יצווה ה׳ לעשות דמות הכרובים על הכפורת הזהב? ואין לתרץ שהיתה בזה הוראת שעה, שכן הכרובים התקיימו לדורות, וכן הוסיף עליהם שלמה בבנין הבית הראשון, וכן עשו דוגמתן מצויירין ןבולטין מכותל המערבי בקדש הקדשים בבית השני מתי שנגנז הארון (יומא נד.). ואין לתרץ שהיה בציווי נסיון כעין נסיון אברהם אבינו שצווה להעלות את בנו לעולה וגם מעשה כזה נגד הרבה הלכות, דהתם לבסוף אברהם נמנע מלשחוט את בנו אחרי שהראה מוכנותו, והכא עשו בדיוק כאשר צוה ה׳ את משה. 

וי׳׳ל שאיסור עשיית צורות ופסלים למיניהם הוא דווקא שהנעשה דומם ואין בו שום תועלת, כעין     מַעֲשֵׂה, יְדֵי אָדָם.  פֶּה-לָהֶם, וְלֹא יְדַבֵּרוּ;  עֵינַיִם לָהֶם, וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם, וְלֹא יִשְׁמָעוּ; אַף לָהֶם, וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם, וְלֹא יְמִישׁוּן–רַגְלֵיהֶם, וְלֹא יְהַלֵּכוּ; לֹא-יֶהְגּוּ, בִּגְרוֹנָם. אבל לעשות צורה כעין אחד מנבראיו ית׳ בשביל שימוש מסויים מותר, כמו שבני אדם בונים בובות נסיון בשביל סימולציית תאונות דרכים או רובוטים עם פני וידי ורגלי בנ׳׳א בשביל פעולות מסוכנות. והרי לפי רוב הפסוקים המתארים את המשכן כאהל מועד, ״אשר אוועד לך שם״ ״ונועדתי לך שם.״ ״וישמע את הקול מבין שני הכרובים,״ הכרובים שימשו כעין אנטנה וספיקרים בשביל הנבואה. ולכן הכרובים היוו מכונה פועלת, ולא פסלים דוממים. וגם הרבו חז׳׳ל לספר שהכרובים היו מעורים זה בזה, והיו משנים את תנוחותיהם לפי מצב הרוחני של העם, והכהנים היו מראים אותם ככה לעם בחגים ואומרים שמעשה הכרובים מסמל את אהבת ה׳ לעמו, שהיא נמשלת לאהבת איש ואשה (יומא שם), ולפ׳׳ז הכרובים שוב היו כעין רובוטים פעילים, ואין להחשיבם כאלילי העמים ח׳׳ו.

באופן דומה, המדרש הגדול מספר על איך שהעגל היה גועה, כאילו הוא היה מכונה דומה בתפקוד ומכניקה למה שהכרובים היו, וזה על ידי כשפים שעשו להטעות את העם, או על ידי סמאל.

רש׳׳י מביא את דברי המדרש לגבי ענין קרן עורו של משה (שמות לד:ל):

בא וראה, כמה גדולה כחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה’ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים; ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים.

והנה, ככה נבין את רצף האירועים:

ההתגלות האלוקית היא כמו אש אוכלת. היא חזקה ומסוכנת. ישנן דרכים נכונות לבנות תחנות כוח  מודרניות, אבל תחנות גרעיניות צריכות להיבנות באופן במיוחד, עם בידוד עב כדי למנוע הקרינה הקטלנית מלצאת החוצה. לבנות אותה כמו תחנה ששורפת פחם או כמו תחנה הידרו-אלקטרית מהווה סכנה לכל הסביבה.

באופן דומה, הקדושה החמורה והעליונה של השכינה דרושה שמירה בקפידה מכל מגע אנושי תכוף וישיר. העם הבין את זה כבר במתן תורה, כשאמרו (דברים, שם, כא-כב):

וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל ה׳ אֱלֹקינוּ עוֹד–וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כָּמֹנוּ—וַיֶּחִי.

אבל הם לא רצו להיות רחוקים לגמרי. משה הסכים לזה, אך אז, כאשר הם בנו את העגל באמצעות אותה החכמה שישמשו בה כראוי לבנות את ארון הברית, הם טעו באופן קריטי. בצלאל לא טעה בזה (ברכות נה.):

א”ר שמואל בר נחמני א”ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב”ה עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא בצל א-ל היית וידעת.

בצלאל הבין כי קודם כל היו צריכים לבנות מעטפת עבור מכונה כזו. למשכן היה חצר הסובבת אותה, והוא נשמר על ידי הלויים והכהנים. אוהל המועד עצמו היה רב-שכבתי. העגל, לעומת זאת, נעשה תיכף ומיד, ללא כל רמות של הפרדה בינו לבין העם, ובחיפזון רב. כאשר המסיתים הכריזו, “אלה אלהיך ישראל,” העגל הוביל משבר רוחני כמו אסון גרעיני (נוּקליאֶ׳׳ר מֶלטדַאוּ׳׳ן בלעז) בתוך המחנה.

לאחר שמשה טחן את העגל, ה׳ אמר לו (שמות לג:ה):

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף, רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ, וְכִלִּיתִיךָ; וְעַתָּה, הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ, וְאֵדְעָה, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ.

אז (שם ז):

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

כלומר, צריכים להישמר מקרבה לשכינה השורה על הנביא שהוא בפועל מעביר את דברי ה׳ לעם, ולהרחיק אותה מיישוב בני האדם. כשאיו מקדש, מתקרבים לה׳ דרך הצדיקים. לכן, לאחר שמשה שהה מ׳ ימים נוספים בהר לכפר על העם ולהשיג להם מחילה, הם היו מסוגלים ללמוד כיצד לבנות מקום מפגש לבני תמותה עם הא-ל כראוי, באמצע יישוב האדם.

זה גם יכול להיות הסיבה לקטע החוזר, “כאשר צוה ה׳ את משה,” המסיים יותר מעשרים פסוקים בפרשה (פקודי) המתארת את בניית המשכן בפועל. הניסיון הראשון של בני ישראל ליצור מרכז מוחשי להתקרבות אלוקית היה מוטעה; הניסיון הזה היה בדיוק כפי שהוא צוה.

….

היכן מצינו בדברי חז׳׳ל שהיו נשים כהנות גדולות? אצל שרה אמנו ורבקה אמנו:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וכו׳, ומביא רש׳׳י את דברי המדרש: ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.

כלומר, חז׳׳ל ראו את אהל שרה, בית משפחת אברהם אבינו, כעין המקדש בזמנו, עם אותו הסימנים, הנר שתמיד דולק, והלחם שמתברך, וענן הכבוד, ושמעינן מינה:

ברמה ההסטורית-תיאולוגית, מקןם העבודה והפולחן וההתגלות והשראת השכינה היה ביתו של אברהם אבינו, והמשכן במדבר בא למלא מקומו. ותו, רגיל היה אברהם אבינו לבנות מזבחות ולקרא בשם ה׳ (מתרגמינן וצלי בשמא דה׳) בכל מקום שהיה נוטה אהלו, כמו שמעמידים מזבח בחצר המקדש, ושם מקום התפלה.

ברמה המוסרית, כל בית יהודי הוא המשך בית האבות ובגלל זה הוא אמור להיות מקדש מעט, ואין להכניס בו כל דבר טמא או מתועב, וכמו שהלכה היא שמכבדים את הכהן הגדול בכבוד יתר, יש לאדם לכבד את אשתו כי היא הכהנת הגדולה של הבית. ותו ,דריש ר’ עקיבא, איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. פירש רש”י, שכינה ביניהן, שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, יוד באיש והי באשה. לא זכו אש אוכלתן שהקדוש ברוך הוא מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש. ולזה כיוון ר׳ עקיבא, שהמפגש בין המינים יכול להיות איך שאברהם ושרה וצאצאיהם עשו והקימו מקדשים בבית, או שישחקו עם הכוחות הנפשיים האלו שלא כראוי, ויישרפו כמה שנשרפו בחטא העגל ר׳׳ל.

ויהי רצון שכל אחד יזכה לבנות בית נאמן לתבנית מקדש האבות, ונזכה הכלל לבנות בית זבול לו.

Q&A: Who Donates The Kidney?

Question: We recently got the news that my father needs a kidney transplant. My brothers and I are all potential donors. Does halacha have anything to say about who should be the one?

Answer: I would like to thank you for the question, but I would like to first issue a disclaimer: the doctors have an intricate screening process, and they should have first say as to who is the best candidate. Also, this particular question is well beyond any expertise or training I (don’t) have, and I recommend you contact one of the senior rabbis you can find here. I can, however, give you some insight.

The sages could not have dealt with this very question, but they did deal with similar questions, for example, how the siblings are supposed to share the burden of taking care of elderly parents, which sibling takes precedence to perform a levirate marriage, and how the closer the relative, the greater and more immediate his obligation to pay to redeem someone from captivity or slavery. Now, with regards to caring for parents and ransoming, we do not see that among brothers there is any precedence. That is, they can all take part in the performance of the commandment, perhaps all in equal measure. However, with regards to levirate marriage (or halitza if that is what the circumstances demand) although all of the brothers of the deceased are eligible, in practice only one of the brothers can perform the commandment, and the halacha is that the privilege is first presented to the oldest brother (MT Yibbum and Halitza 1:6). I think that this would be analogous to your case, because only one of you need donate a kidney, and the oldest brother takes precedence. That’s the best I can offer for now.

Parsha Notes: B’shallah (5777)

Midrashim often tell us less about the plain meaning of one verse, and more about what our sages thought concerning an other verse. Two good examples come from this week’s readings.

The Torah tells us how the manna tasted like honey wafers (or oil cakes) but the sages say that the manna took on whatever taste the eater desired. This midrash is obviously not the p’shat, plain meaning, because it contradicts two verses explicitly and brings up problems with others.

Now, let us look at other classic midrashim concerning the manna:

The manna would melt, and the run-off would be eaten by wild gazelles and the like, which non-Jews would catch, so that when they would eat the venison, it had the heavenly taste of the manna.

Depending on one’s spiritual status, that is where he would find his daily manna. The unworthy would have to go far from the camp, while the worthy would get it right to their doors.

Everyone miraculously gathered his fair and sufficient portion, an ‘omer, no matter how much he actually thought he gathered.

Joshua consumed an amount of manna equal to that of the entire rest of the nation combined.

The manna fell in the merit of Moses.

All of these midrashim are expressions of how our sages viewed the importance of Torah study. “The Torah has 70 facets,” and “turn it over and over, for everything is in it.” The multiplicity of flavors is code for the idea that all of the other wisdoms are included in the Torah. The proximity of the manna alludes to the idea that one, through Torah study, can come across whatever other intellectual delights he seeks. Those who are worthy, that is, they expend the proper effort, merit divine assistance in their pursuit of scholarship and knowledge, yet all Israel have a share in the Torah, and the crown of Torah is there for the taking, and this is alluded to by the idea that all received an ‘omer. Joshua, as the attendant of the study tent, was the greatest mathmid of his generation, and became the main conduit of the the mosaic tradition, and therefore consumed enough Torah for the entire nation. Israel’s study and exemplification of the Torah’s values and way of life indirectly influences the nations of the world, who also get a taste of the Torah so that they know what it is the Jewish people enjoy. Lastly, it was in the the merit of Moses, the lawgiver whose life’s mission was to teach the people the Torah, that the manna fell.

All of these sublime ideas are encapsulated in Moses’s own words later, in Deuteronomy (8:3):

And He afflicted you and let you go hungry, and then fed you with manna, which you did not know, nor did your forefathers know, so that He would make you know that man does not live by bread alone, but rather by whatever comes forth from the mouth of the Lord does man live.

Our sages did not just view the story of the manna as one about miraculous food. Rather, it was the lesson learned from the manna. We live by keeping the Torah. Midrashim concerning this section of Exodus reflect how our sages understood Deuteronomy.

In this week’s haftara we read (Judges 5:12):

Uri, Uri, Awaken, Awaken, Deborah! Awaken, Awaken, Utter a song. Arise, Barak, and take your captives, O’ son of Abinoam.

To which Rashi comments:

Uri is an expression of praise, as in its plain meaning: Become firm in your praise. But our Rabbis said, because she praised herself by saying (v. 7) “Until I Deborah arose,” the Divine spirit left her (therefore she had to arouse (l’orer) it).

The complete verse  is:

The open cities ceased, in Israel they ceased, until I Deborah arose; I arose as a mother in Israel.

The midrash, I believe, is also alluding to an exchange between Deborah and Barak recorded earlier. Deborah had told Barak that God had told him to

Go and draw toward Mount Tabor, and take with you ten thousand men of the children of Naphtali and of the children of Zebulun. And I shall draw to you, to the brook Kishon, Sisera, the head of Jabin’s army, with his chariots and his multitude; and I will give him into your hand.’

But Barak did not readily go.

Barak said to her, “If you will go with me then I shall go, but if you will not go with me, I shall not go.”

To which Deborah responded with another prophecy:

And she said, “I shall surely go with you, but your glory will not be on the way which you go, for into the hand of a woman will the Lord deliver Sisera.”

Deborah let him know that the credit for ultimate victory would go to a woman, and she thought it would be her, because she was now the only woman joining the Israelites in battle against Sisera. Deborah would end up the heroine. However, she was not correct in this regard, because it was ultimately into the hand of Yael that Sisera was delivered, a surprise to both Barak and Deborah. The sages saw a hint of excessive pride in Deborah’s words.

 

משה רבנו כדמותו ההופכית של יוסף הצדיק

לקובץ להדפסה לחץ כאן

screen-shot-2017-02-05-at-9-07-43-pm

 

 

מהי המשמעות של הניגוד המרומז ומפורט של התורה על חיי משה ויוסף?

הנביאים הרבו להשתמש באישיויות מנוגדות כדי להוציא לקחים, כמו שכל המלכים נשפטים בהשוואה עם דוד המלך, הדגם של מלך טוב, או עם ירבעם בן נבט, המחטיא העיקרי. הניגוד כאן עולה כי מטרתו של משה היתה להפוך את כל מה שיוסף עשה בחייו.

….

כבר זמן רב אני חש שאם היה לרש”י מספיק זמן  להכין המהדורה הסופית של פירושו לתורה, הוא היה כותב שמה שהוא מפרש בשמות ב:י׳׳ד:

״אכן נודע הדבר: כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך (ע׳׳פ שמות רבה א:ל).״

הוא למעשה לא מדרש, אלא פשטות הדברים. למה? כי זה יכול להסביר לנו כמה פרטים מתמיהים שיש בפרשת שמות. ראשית, ה׳ אמר למשה ללכת אל פרעה ולדרוש ממנו לשלח את העם, ואם פרעה יסרב, משה יביא עליו את המכות. עם זאת, בפעם הראשונה שהוא עמד לפני פרעה, פרעה לא הקשיב, ואפילו הכביד את השעבוד וגזר שבני ישראל לא יקבלו את חומרי הגלם להם היו זקוקים על מנת להשלים את מטלותיהם (ה:יב):

וַיָּפֶץ הָעָם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ, לַתֶּבֶן. וְהַנֹּגְשִׂים, אָצִים לֵאמֹר:  כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. וַיֻּכּוּ, שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-שָׂמוּ עֲלֵהֶם, נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר:  מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן, כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם–גַּם-תְּמוֹל, גַּם-הַיּוֹם. וַיָּבֹאוּ, שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּצְעֲקוּ אֶל-פַּרְעֹה, לֵאמֹר:  לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה, לַעֲבָדֶיךָ. תֶּבֶן, אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ, עֲשׂוּ; וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים, וְחָטָאת עַמֶּךָ.

למה זה היה צריך לקרות? למה לנסות את השוטרים העבריים, ולמה, אחרי שהם מתלוננים למשה ומשה מעביר את תלונתם לה׳, הוא חוזר על כל ההבטחות לגאול את העם?

וַיֹּאמֶר ה׳, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ. (ו:א)

ולפני זה משה לא היה אמור לראות את פרעה מגרש אותם? אז למה הוא בא בכלל?

ומסתבר, שהיינו כבר צריכים לשמוע מה שקרה בפרק ז׳, כשמשה ואהרן עמדו לפני פרעה והפכו את המטה לנחש. שנית, מהי פשר של הפסוק הזה שבא מיד אחרי הסכמתו של משה לצאת לשליחות ההיסטורית אחרי סדרה של סירובים הארוכה שלו וגם אחרי שהוא הודיע ליתרו שהוא חוזר למצרים (ד:יט):

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת-נַפְשֶׁךָ.

למה ה׳ היה צריך להגיד למשה לחזור אם הוא כבר חוזר, ולמה בגלל אנשים מסויימים שמתו? והלא משה יוציא את ישראל מכל מקום? ופירוש רש׳׳י שם:

כי מתו כל האנשים: מי הם, דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת.

כלומר, יריביו של משה לא היו בהכרח מתים, אלא הם לא היוו אִיום.

ולי נראה שהתשובה לכל השאלות האלו היא ככה: גלות מצרים החלה בשל חטאות האחים, והחטא היה הבאת יוסף את דבתם רעה אל אביהם, מה שנקרא בפי חז׳׳ל ״לשון הרע,״ והכל התגלגל משם. למרות שבסופו של דבר האחים, אחי יוסף, ובמיוחד יהודה, מנהיג האחים, הראו שהם חזרו בתשובה ביציאתם להגן על בנימין, אבל לא מצאנו שיוסף השיג כפרה מלאה, כלומר, הסיר חטאו. כשמשה יצא לראות בסבלות העם, ״אכן נודע״ לו שיש עדיין מלשינים בקרבם, ולפי זה הבין למה היו עדיין בשעבוד.

בויקרא כ׳׳ו:מ כתוב שכאשר יגיע קץ הגלות, וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲוֹנָם וְאֶת-עֲוֹן אֲבֹתָם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי, וְאַף, אֲשֶׁר-הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. ויש להקשות: איך יכול הדור הנוכחי להתוודות על ההתנהגות הרעה של האבות שכבר הלכו לעולמם?למה נוסח הווידוי כולל את ההצהרה, “אבל אנחנו ואבותינו חטאנו?” התשובה היא שכדי לבטל את רוע הגזירה, אינו מספיק לנו לנטוש את דרכנו הרעה, אלא עלינו גם להוציא בפה שאנחנו מגנים את הנעשה מלפנינו.

“וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא,” כשמשה התחיל להתבונן במצבם של בני ישראל ואת עוול שעבודם, התנהגותם של שני היהודים (אונקלוס מתרגם עברים “יהודאי”) שהיו מוכנים לבגוד בו ולהלשין הוכיחה לו שהעם היהודי עדיין החזיקו בעוון אבותם, ובגלל זה פרעה ביקש להרוג את משה, והוא ברח למדין. לאחר מכן, כאשר משה היה במדין, הוא רמז זה בטיעוניו כשסירב להוציא את בני ישראל ממצרים, וה׳ הזכיר לו את זה (רש”י ד:ו):

והנה ידו מצרעת כשלג: דרך צרעת להיות לבנה (ויקרא יג ד) אם בהרת לבנה היא. אף באות זה רמז שלשון הרע סיפר באומרו (פסוק א) לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע.

לאחר מכן, כאשר משה יצא לדרכו, ה׳ בישר לו בחדשות טובות: אלה המלשינים שֶיָגוֹרתָ מהם כבר לא מדברים לשון רע, או לפחות אין ביכולתם להרע לך. תם עוונם, ומשה לא יכול לטעון שבני ישראל לא ראויים להיגאל! ולכן המפגש הראשון של משה עם פרעה הוביל לכישלון, כדי לנסות את השוטרים היהודים, שהיה בכוחם להכות את אחיהם ולהלשין עליהם לפרעה, והביא להם הזדמנות להראות  שעכשיו הם לא מעבירים את העונש הלאה ולא מדווחים לנוגשים על מה שפוקד אחיהם, ולא יאשימו אותם באי-השגת מתכונת הלבֵנים. אלא, הם התחננו בפני משה ובקשו רחמים על הכישלון שלעצמם, ובצייתנות רבה נשאו בנטל וקבלו את זעם משעבדיהם. רק אחרי כל זה היה ה׳ יכול להגיד למשה בסוף פרשתנו, “עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.״

לפיכך, אנו מבינים למה כל הפרטים האישיים שהתורה מציעה על משה הם בניגוד לאלו המוצעים על יוסף.

The Seven Noahide Commandments, and The Additional Three

Based on an earlier essay, I would like to offer an answer to two questions that were troubling me for some time.

The first was, how is it that our sages could declare that mankind as a whole was given seven commandments, including six prohibitions, but then proceed to list a number of additional prohibitions? Here are the relevant talmudic passages (starting on Sanhedrin 56a):

Our Rabbis taught: the sons of Noah were charged with seven commandments: [to maintain] civil laws, and the prohibitions against blasphemy, idolatry,  close relations, murder, theft, and eating flesh cut from a living animal.

The same is brought by Maimonides in Laws of Kings and their Wars, Chapter 9:1.

R. Hanania b. Gamaliel said: [man was also commanded] not to partake of blood drawn from a living animal.

Maimonides rejects this law.

R. Hidka added the prohibition of castration of animals.

This Halacha was not included by Maimonides, but there were authorities who felt it was binding. (See Even Haezer 5.)

Resh Lakish also said: A heathen who keeps a day of rest, deserves death….R. Simon added sorcery. R. Yose said: The heathens were prohibited everything that is mentioned in the section on sorcery. .. R. Elazar added the forbidden mixture [in plants and animals]: now, they are permitted to wear garments of mixed fabrics [of wool and linen] and sow diverse seeds together; they are forbidden only to hybridize heterogeneous animals and graft trees of different kinds….R. Yohanan said: A gentile who studies the Torah deserves death…Circumcision was originally only commanded  to Abraham only… If so, should it not be incumbent upon the children of Ishmael? …This extends the precept [of circumcision] to the children of Keturah.

The second question was, why does Maimonides include some of these suggestions in his code, but not others? Specifically, Maimonides rules that gentiles should not crossbreed animals or graft plants (Kings and Their Wars 10:6), and they should not keep the Sabbath or study the Torah (ibid. 10:9), but he does rule that the descendants of Keturah are obligated in circumcision. He implicitly rejects all the other suggestions of our sages, like sorcery and castration, etc.

Earlier I wrote this about how, in Maimonidean thought, the prohibition of kilayim is not about creating mixtures which disrupt the order of  creation, but rather, like many other prohibitions, more about repudiating idolatrous practice. Further, there is this wonderful idea brought by the Soncino commentary:

Eisenstein, J. E., V. p. 623. suggests that [the prohibition against gentiles keeping a day of rest] may have been directed against the Christian Jews, who disregarded the Mosaic law yet observed the Sabbath, and quotes Maimonides who advances the following reason: ‘The principle is, one is not permitted to make innovations in religion or to create new commandments. He has the privilege to become a true proselyte by accepting the whole law.’ (ibid.) He also points out that ‘Deserves death’ expresses strong indignation, and is not to be taken literally; [cf. the recurring phrase. ‘He who transgresses the words of the Sages deserves death.’ Ber. 6b.]

That is, the early Christians declared that their religion was open to all, with all the benefits of the Jewish faith without the burden of having to keep the vast majority of the commandments. But they did create a new Sabbath day, Sunday. Before Christianity, gentile religion was its own man-made nonsense, and did not seek to imitate or copy Judaism. Once their religions started to encroach upon ours, the sages sought to stem the tide. This principle then explains the other prohibition brought by Maimonides in the same paragraph. The sages of the second century prohibited gentiles from studying the Torah because the Early Christians also replaced our Torah with their “new” testament.

Taking this further, we can then understand why Maimonides describes all the laws of the seven biblical Noahide commandments in Chapter 9, and then in Chapter 10 brings up the issue of gentiles interbreeding flora and fauna, practicing circumcision, and keeping the Sabbath and studying the Torah. These additional, rabbinic enactments were in response to religious conditions prevalent in the gentile world at the time, and that is the major reason why these prohibitions are not punishable by death. I theorize that Maimonides believed that the sages accepted the prohibition against interbreeding because a prominent gentile cult at the time still practiced interbreeding as a matter of religious practice. He then proceeds to the issue of gentile circumcision because it is one of the major Jewish commandments that is actually practiced in Islam, and we would have expected to the sages or the Geonim to have made an enactment against gentiles practicing religion. However, because certain Abrahamic gentiles are biblically included in the covenant, the sages did not make that enactment. Maimonides then moves on to the commandments adopted by the Christians, and despite the fact that he then rules that gentiles may opt to perform any of the commandments given to the jewish people, the sages ordained that they not observe the Sabbath or study Torah because those were major facets of the new Christianity.