Skip to content

ברכת הלבנה לשיטת מרן הבית יוסף

December 13, 2016

לפני זמן מה קיבלתי את זה מאת בעל פלוגתא:

בשולחן ערוך (סימן תכו סעיף ג) נפסק שצריך להמתין עד שעברו שבעה ימים. והרמ”א לא חלק על פסיקה זו של המחבר. ולכן זהו עיקר הדין לאשכנזים וספרדים כאחד.
אמנם יש מנהג אשכנז לברך אחרי שלושה ימים וזה מבוסס על הגר”א מביאו המשנה ברורה ס”ק כ.
זה מנהג שיש לו על מה לסמוך אבל, לפני שלושה ימים אין זה המנהג כלל אלא שבדיעבד אם בירך כתב הרב נבנצל (בהערותיו על המשנה ברורה בשם הרב ש”ז אויערבך) שיצא וזה לא ברכה לבטלה (וכך משמע גם משער הציון).

עד כאן לשונו.

לדעתי, כותב השורות האלה, אני מאמין, טעה בכמה אופנים:
1. דעתו של הבית יוסף אינה כפי שהוא ייצג אותה. 2. דרכו בהבחנת שיטת הרמ”א פגומה. 3. דעתו אינה מאפשרת את המקרים הרבות שבה ההלכה או המנהג אינם כדברי הרמ”א וגם הבית יוסף. 4. במיוחד בארץ ישראל, ישנן קהילות רבות, בדרך כלל אלה הקשורות לציונות הדתית ומבית מדרשו של הגר”א, שמבקשות לחדש את שיטות ומנהגי הקדמונים כפי שמתוארות על ידי חז”ל, ואינם מקבלים ממילא שיטות מתקופות מאוחרות יותר הסותרות את המסקנות הקלאסיות הנובעות מדברי חז”ל. אכן, ישנם עניינים הלכתיים רבים, שלא הועלו על ידי הבית יוסף והרמ”א בשו׳׳ע.

ברצוני לנסות להראות מה מרן הבית יוסף באמת הבין. רבי יוסף קארו היה מודע כי ההלכה, כפסוקה על ידי התלמוד והובנה על ידי הראשונים, היתה שמבחינה אידיאלית, ברכת הלבנה צריכה להיות בראשון לַחודש. בפירושו לפסק המפורש של הרמב”ם שברכת הלבנה מיועדת לראש החודש, הוא אפילו מצטט המקור עבור כלל זה. (וֹאכן יש לציין שבמאמר הראנו שכל הראשונים הניחו שמשמעות דברי הגמרא היא שמצווה לברך בראש חודש.) וכן מרן האריך מאד בהסבר שיטת הטור על ההלכות האלו, ומסיים עם משפט אחד על שיטה הרבה יותר מאוחרת, ועל פי קבלה ולא-תלמודית, שהברכה צריכה להתעכב עד שבעה ימים לאחר המולד. אי אפשר להבין כוונתו בשו”ע לפני שנקרא מאמריו הארוכים בספר בית יוסף, וכאשר ננתח את סגנונו בהצגת הלכות רבות אחרות בשו”ע, אנו רואים כי כאשר מרן פוסק למעשה (בדרך כלל, עך פי קבלה) נגד שיטה שהיתה מפורשת קודם לכן, הוא כותב בפשטות הדעה המאוחרת יותר מבלי להזכיר את הדעות שונות קודם לכן, או שהוא מזכיר אותם כדי לדחותם.

כדי לראות את זה בצורה הברורה ביותר, יש לקרוא את דברי השו”ע איך שמרן עצמו כתב אותם, בלי הגהות הרמ”א ונושאי הכלים. דוגמא טובה לכך היא הלכות תפילין, אורח חיים לא:ב. שם הוא כותב בפשטות שאסור להניח תפילין בחול המועד. זוהי שיטה שמקורה בזהר, ובשו׳׳ע הוא אינו מזכיר כלל את הדעה הרווחת בקרב הראשונים שנובעת מהתלמוד שיש להניח תפילין בחול המועד, כי הוא דחה אותה, ואין לטעון שהוא באמת לא היה מודע לדעה זו, משום שבפירושיו לטור ולמשנה תורה, הוא כתב עליה ועל מקורותיה בתלמוד, ואף הסביר מדוע הוא דחה אותה למרות שהיא היתה המנהג הפשוט (הנפוץ) בישראל במשך מאות שנים לפניו. עוד דוגמא היא שיטתו לגבי איסור גילוח פאות הראש, שבבית יוסף יו׳׳ד סי׳ קפ׳׳א מרן מאריך בשיטות הראשונות המבוססות על הגמרא ודברי חז׳׳ל שיעור פאות שמניחים, ולמרות הקוּלות, מסיים בחומרא, לא תגע בו יד, שהוא מעניין הגבלת הר סיני דכתיב והגבלתָ את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה וכו׳ דהיינו שיש להניח פאות הראש לגדול בלי הפרעה, ובזה נקט בפשטות בשו׳׳ע יו׳׳ד קפ׳׳א ט׳ מבלי להזכיר שיטות הראשונים המקילים. ויש עוד מקרים רבים שכך דרכו בקודש, כשנוקט שיטה מאוחרת ומחמירה, מרן לא יביא בשו׳׳ע השיטות הקדומות שנדחו לדעתו.

עם זאת, לגבי ברכת הלבנה, באורח חיים תכ׳׳ו:א, הוא קובע ההלכה בדיוק כפי שנזכר בתלמוד ומביא את לשון הרמב׳׳ם “הרואה את הלבנה בחִדושה מברך…” וכפי שכתב בפירושיו לפני השו׳׳ע, תמיד זה היה מובן להיות לכתחילה ומן המובחר בהתחלת החודש. ורק בתכ׳׳ו:ב הוא מביא את המנהג לחכות עד מוצאי שבת, ובתכ׳׳ו:ד הוא מזכיר המנהג לחכות עד לאחר שבעה ימים. מבחינה שטחית, שלושת הכללים האלה סותרים אחד את השני. מתי לברך? הראשון להחודש? במוצאי שבת לאחר שעברו כמה ימים בחודש, או שבוע לאחר התחלת החודש? התשובה היא שהוא מציג את ההלכה הפסוקה כפי שהבינו וקיבלו הדורות, ולאחר מכן שיטות חלופיות שלכולן יש ערך משלה, אך אינן דוחות או מבטלות את ההלכה. וזה יתברר על ידי עיון במה שהוא כתב בתכ׳׳ו:ג, לפני שהזכיר את הכלל לגבי שבעת הימים: ההזדמנות האחרונה לברך היא בחמשה עשר לחודש. זה מראה לנו כי בתכ׳׳ו:א וג׳ הוא מגדיר את זמן הברכה שהוקבע על ידי החכמים הלכה למעשה, ורק בסעיף האחרון הוא מזכיר מנהג קיומי (אופציונאל׳׳י בלע׳׳ז) שאינו חלק מתקנת חז׳׳ל המקורית. יותר מזה, בוא וראה לשונו הזהב בניסוח המדויק של שו”ע בסעיפים ב׳ וד׳, ששם הוא לא דן בזמן המדויק של הברכה, אלא בנושאים שונים לחלוטין.

והנה, למראה עינינו, סימן תכ׳׳ו בשלמותו כפי כתב מרן ובלי הוספות הגאונים.

א. הרואה לבנה בחדושה מברך אשר במאמרו ברא שחקים וכו’
ב. אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים. ותולה עיניו ומיישר רגליו ומברך. ואומר שלש פעמים סימן טוב תהיה לכל ישראל ברוך יוצרך וכו’
ג. עד אימתי מברכין עליה עד ט”ז מיום המולד ולא ט”ז בכלל.
ד. אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה.

והנה, הבלטתי את המילים האלו כדי לציין עוד כלל בדברי גדולינו, שהביטוי ״אין… אלא״ אינו מדויק מבחינה הלכתית. לדוגמא, יש את כל אלו בדברי הפוסקים:

אין שמחה אלא בבשר ויין.
אין שמחה אלא תורה.
אין שמחה כהתרת ספקות.
אין שמחה גדולה ומפוארת לפני הקב״ה אלא לשמח לב עניים.

וכולם סותרים אחד את השני! כיצד כולם יכולים להיות נכונים? איך יכול להיות שיש ארבע צורות של שיא השמחה? התשובה היא שזו דרכם של החכמים לומר כי בכל הנוגע למצב מסוים, יש משהו שיכול לתת למישהו את התחושה הטובה ביותר. כשמדובר בחגיגת הרגל, הדרך הטובה ביותר היא לאכול ארוחה עם בשר ויין. באשר להשגה גבוהה רוחנית ונשגבת, אין כמו לימוד תורה. באשר להיפטר מדאגות ולקבל נחת רוח, אין כמו התרת ספקות. באשר להתנהגות כלפי הזולת, אין כמו לשמח לב נדכאים ועשוקים. ואין שום סתירה.

עתה, אנחנו יכולים להבין איך לקרוא את ארבעת הכללים של השולחן ערוך: הכלל הראשון אומר לנו לומר את הברכה על הלבנה, וכפי שראינו בעבר, הנחת הראשונים וההיגיון היא שיש לעשות את זה ממש בהתחלת החודש. ועובדא היא, שכָלל מרן סימן זה בתוך הלכות ראש חודש ולאחר מכן כותב את הכלל השלישי שיש סוף זמן, ההנחה והדרך היחידה שבה הכלל הראשון יכול להיות מובן, היא, שיש לאדם לברך ברכת הלבנה בהתחלת החודש. כמו כן, מרן ציטט את לשון הרמב”ם וכבר הצהיר לנו שהוא ידע את המשמעות של שימוש בשפה זו, דהיינו הזמן מתחיל בהתחלת החודש. הסעיף הראשון והשלישי מהווים זוג המגדירים מתי לברך ברכה זו. הכלל (הסעיף) השני, שבו נזכר מוצאי שבת, הוא לא סותר אותם, ואין בו משום לשנות את הזמן האובייקטיבי לאמירת הברכה. אלא, בהחשב שהוא מתחיל עם הביטוי ״אין לברך…אלא וכו׳, ואז זה מפרט שזה כדי שהמברך יהיה במצב תקין של לבוש ורוח, זה מלמד אותנו את הדרך לברך ברכה זו: להתלבש יפה, עם ריח טוב, לעמוד ישר, ולהביט טוב בירח. ובגלל זה המשיך מרן בסעיף הזה בעניין המעשה. ויש לשים לב: מוצאי שבת הוא לא הזמן הכי טוב מבחינה אובייקטיבית לומר ברכה זו, שאמורה להיות מתוזמן עם הירח החדש ולא משנה באיזה יום של השבוע, כמו שציין רבנו יונה לעיל, אלא מוצ׳׳ש הוא הזמן שבו הוא עדיין נקי ולבוש בגדי שבתו, משמע שאם זה היה במוצאי שבת והוא כבר לא נקי ובגדיו מטונפים, אין שום מעלה לברך אז, אבל אם זה היה, לדוגמא, בערב אור ליום ששי והוא לבוש חלוק מכובד כדי לקבל פני מלכי בשר ודם, יש לו לברך על הירח אם ההזדמנות מציגה את עצמה ועדיף טפי ממוצש׳׳ק. הערתו של הרמ”א במקום גם מראה כי אמירה זו של הבית יוסף אינה כלל גדול לגבי העיתוי של הברכה. לשון סעיף ג׳ הוא דרכו של מרן לומר “הדרך הטובה ביותר לבצע מצווה זו, הדרך הגעוואלדי׳׳ג ביותר, הוא לעשות כך וכך…” ותו, מזה אנו יכולים להבין מדוע פוסקים מובהקים (כולל הרמב”ם והגר”א) לא התייחסו לדברי המסכת סופרים כאן. בהקשר של הפרקים שקדמו לו, מסכת סופרים אינו מביא אמירה הלכתית פשוטה על העיתוי ההלכתי של ברכת הלבנה, אלא על האופן שבו היא בוצעת ןטקסיותה. הכלל הרביעי גם מתחיל עם הנוסח, “אין… עד…” (הוחלף כאן ״אלא״ ב״עד״ כי ״אלא״ משמש לתיאור דברים שאינם נגרמים על ידי זמן, כמו שמחה ואכילה, ואילו ״עד״ מתארת פרק הזמן) כי זה שוב דרכו של הרב קארו בקודש לומר, “על פי הקבלה, הדרך הכי מדהים לבצע מצווה זו לאלה שנוטים למיסטיות ועומדים ברמה גבוהה היא …”

לכן, מרן הבית יוסף לא פסק נגד אמירת ברכת הלבנה בראש חודש, וגם לא פסק שמותר לברך אך ורק רק לאחר שבעה ימים מן המולד או מהחודש. ברור כי כתביו של מרן אומרים שהברכה נועדה להיאמר בראש החודש, וכי יש שתי שיטות על פי מדת חסידות מנוגדות לשורת ההלכה לדחות את מועד הברכה, ורוב הזמן אי אפשר לקיים את שתיהן אם נבין אותן פשוטן כמשמען, וכפי שהראיתי, הראשונה היא פחות שייכת לזמן הברכה ויותר שייכת לאופן הביצוע, והשניה היא לא הלכה למעשה להמונים. כתבתי את זה כדי להגן על ולהראות מה אמר מרן באמת, ואיך דבריו עוותו על ידי אלה שבאו מאוחר יותר, כי יש טענה נפוצה שמרן פסק שיש לברך ברכת הלבנה אך ורק לאיר שעברו עליה שבעה ימים, ואינו מקבל דעות אחרות. ואת ההתקפות האישיות שלו נגדי סבלתי עד כה, ״כי ה׳ אמר לוֹ קלל את-גרוסמן״ אבל ״למען מרן לא אחשה ולמען האמת לא אשקוט,״ הכותב הנ”ל גם טען שזו גם דעתו המשתמעת של הרמ”א (!) ולכן זה גם צריך להיות ברירת המחדל בפועל של כל היהודים, אשכנזים וספרדים כאחד (ובהנחה שכל מגוון הקהלות בישראל נכנסות לזו או לזו), לחכות עד שבוע לפחות מן המולד כדי לברך ברכת הלבנה. אם מרן הבית יוסף באמת התכוון לזה, הוה ליה למכתב סעיפא קמא בזה השלון ״הרואה הלבנה לאחר שעברו עליה שבעה ימים מברך וכו׳״ ובכך ישלב סעיפים א׳ וד׳ על מנת לשקף במדויק דעה כזאת, ובכל אופן, נישאר עם הקושיא השטחית של סעיף ב׳, לחכות עד מוצאי שבת. אבל מרן לא כתב ההלכה ככה, כי הוא הבין את ההלכות כפי שהצגתי אותן כאן, כלומר, שהוא פסק כמו הרמב”ם והראשונים, כי הזמן האמיתי עבור ברכת הלבנה הוא בראש חודש או הכי מוקדם שאפשר, וכללא דשבעת הימים הוא למי שחי על פי רעיונות קבלתיות.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: