ברכת הלבנה לשיטת מרן הבית יוסף, חלק ב

(חלק א)

הראיה מתוך סימנים אחרים בב”י ושו”ע:

ידוע שלפעמים מרן פוסק הלכה כמקורות קבלתיים, הן מהמדרש הנעלם, הן ממגדולי הקבלה כמו האר”י, ובספרי הבב”י וכסף משנה מביא נימוקיו. פעמים אנחנו רואים שכשמרן פוסק על פי שיטה מנוגדת לשיטות שהתקבלו על ידי הראשונים ושנובעות מפשטות דברי חז”ל, הוא משמיט את השיטות הדחויות מן השורה התחתונה, והנה דוגמאות מציינות:

בבב”י או”ח סימן ל”א, מרן מנתח את דעות הרא”ש, הרי”ף, והרמב”ם שפסקו שיש להניח תפילין עם ברכה בחולו של מועד, וכן את דעת החולקים, הלא הנם הרשב”א והראב”ד וסיעתם, ומציין שכל הדעות מבוססות על הגמרא, אלא שלמעשה אסור להניח תפילין בחוה”מ כי כן שיטת הזוהר, וכמו כן האריך בכ”מ על הרמב”ם, ומודה שמאות שנים המנהג לא היה כן המנהג בישראל. ונמצא שבשו”ע או”ח ס’ ל”א, מרן קיצר בדבריו וכתב “בחול המועד גם כן אסור להניח תפילין וכו'” ולא הזכיר את מגוון הדעות של הראשונים, בעיקר שלשת עמודי הלכתו, כי למעשה הוא דחה את שיטתם מכל וכל ופסק כקבלה.

בב”י יו”ד סימן קפ”א, מרן מנתח את דעות הראשונים לגבי גדר איסור הקפת הראש ושיעור המינימלי של פאות הראש, ומביא מקורות לכל השיטות, לגבי כמה שערות יגלח עד שיבוא לידי חיוב, כמה שיער יש לו להניח במידת האורך ובמספר, והשטח המוגדר כפאות הראש. ונמצא שבשו”ע יו”ד קפ”א סע’ ט’, מרן הגדיר את שטח הפאות לפי השיטה הכי מרחיבה, ולא הזכיר כלום מהשיטות הנ”ל לגבי גבול האיסור, וסתם דבריו כדברי המחמירים: “וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד,” והשאיל לשון הקב”ה בקשר לאיסור העליה להר סיני בשעת מתן תורה, ונודע ההמשך “כי סקול ייסקל או ירה יירה.” ובזה הראה מרן שהוא לא מקבל את שיטות הראשונים הנובעות מהגמרא שמותר לטפל בשיער פאות הראש, כל שכן לגעת בהן. ולא הזכיר את מגוון הדעות של הראשונים, בעיקר שלשת עמודי הלכתו, כי למעשה הוא דחה את שיטתם מכל וכל ופסק כדעה הכוללת והחוששת לכל הדעות.

אבל, בב”י או”ח סימן קפ”ב, מרן מנתח את דעות הראשונים לגבי כוס ברכת המזון, האם הברכה טעונה כוס לעיכובא אפילו ביחיד, או רק טעונה בשלשה שאכלו ביחד, ושתי השיטות נמצאות בראשונים ומבוססות על דברי הש”ס, או שמא ההלכה כדברי המדרש הנעלם למגילת רות, שאינה טעונה כוס כלל אפילו בשלשה. והנה בריש שו”ע או”ח קפ”ב, הביא מרן את כל השיטות הנ”ל מפורשות, וכמו שהעיר המ”ב בס”ק ד’ שם, “והנה המחבר לא הכריע בין הדעות.” היינו, שמרן לא פסק כדברי הקבלה נגד שורת ההלכה התלמודית, ובגלל זה השאיר את לשון הבנת הראשונים בשו”ע כי הוא לא דחה אותה מפני דברי הקבלה.

וכן מצינו באו”ח תכ”ו, שבב”י מרן (ובכ”מ לאותה ההלכה) הראה לנו שהיה מודע לכל שיטות הראשונים, כולל אותה השיטה היוצאת מפשטות דברי הגמרא שברכת החודש זמנו בחודש היינו ראש חודש, וגם הזכיר דעת הר”י גיקטיליא שאין לברך עד שעברו ז’ ימים, ובשו”ע כן הזכיר את השיטות הנ”ל, אבל איך שהוא הזכיר את דעת הרי”ג רק לאחר שהזכיר את דעת הרמב”ם המפורשת, מראה שהוא לא דחה אותה מפני דעת הרי”ג. ותו, אילו מרן כן פסק כרי”ג נגד הרמב”ם וסיע’, ובאמת דחה את השיטה שיש לברך לפני הז’ ימים, הוה ליה למכתב סעיפא קמא בהני מילי: ״הרואה את הלבנה לאחר שעברו עליה שבעה ימים לחידושה מברך וכו׳״ ובכך ישלב סעיפים א׳ וד׳ על מנת לשקף את דעתו במדויק, וכמו שראינו לעיל.