ממתי יש להתחיל סדר ליל פסח?

איתא באורח חיים תעב:א

יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום כדי לאכול מיד כשתחשך. ואף אם הוא בבית המדרש יקום, מפני שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו. אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך.

ההבנה הרווחת של הקטע הזה היא ש”כשתחשך“ היא לזמן מה לאחר השקיעה, המזוהה בדרך כלל עם צאת הכוכבים, בערך מרבע עד לשליש שעה. בתלמוד, צאת הכוכבים הוא זמן קראית שמע, ומתי שכהנים נכנסים לאכול בתרומתם, וזמן התר מלאכה בצאת שבת וימים טובים.

דעה זו מבוססת על מספר מקורות תלמודיים, המצביעים על כך שאכילת קרבן הפסח נעשית תהיה אחר שתחשך, או בלילה, בניגוד ליום, וכן דעת הראש ובעלי התוספות ונראה מהתוספתא שגם המצה רק תיאכל בלילה, שהיא נאכלת יחד עם בשר הפסח. ויש לאדם לקבל את קדושת השבת או החג עוד לפני השקיעה, קל וחומר לפני צאת הכוכבים, ולקדש על הכוס ולאכול את הסעודה. ויש לשאול למה לא לעשות כן בליל פסח, לקדש ולהתחיל את הסדר, רק שישמור לאכול את המצה ואת הפסח לאחר הצאת. עם זאת, כמה פוסקים, ובתוכם בעל התרומת הדשן, טענו כי יש גם לקיים את המצוות מדבריהם (ד׳ כוסות, הלל, ומרור כשאין בשר הפסח) אחרי צאת, ולכן, שתיית הכוס הראשון גם צריכה להיות אחרי צאת.

לרא׳׳ש יש טענה מעניינת: הרי יש להימנע מאכילת פת במחצית השנייה של הצהריים בכל ערבי שבתות וימים טובים, כדי לאכול את הסעודה לתאבון, אז למה המשנה בריש ערבי פסחים מציינת שיש להימנע מלאכול בערב פסח עד שתחשך? אלא, המשנה מדגישה כי סעודת התחלת החג שונה מכל שאר סעודות לילי שבת ויום טוב, להם מותר לקדש אפילו לפני השקיעה בזה שסעודת הפסח צריכה להיות מאוחרת יותר. אמנם יש אומרים שגם אם מקבלים שבת או יום טוב בעוד היום גדול, הסעודה  צריכה להמשיך עד צאת הכוכבים, או לפחות שיאכל כזית פת נוסף אחרי צאת, אבל ברוב המקומות לא נהגו להחמיר בזה.

ויש לדייק בדברי ​השלחן ערוך לעיל, ״ולא יאמר קידוש עד שתחשך״ אחרי שהזכיר האכילה ״מיד כשתחשך,״ ולא אמר ״שאין לקדש לפני שתחשך,״ או ״המקדש לפני שתחשך לא יצא י׳׳ח,״ וגם לא הזכיר צאת הכוכבים, ומשמע שדבריו אינם עיקר הדין, וזה תואם להלכות אחרות שפסק במפורש, והלא יש גם את דעות שמרן לא הביא בב׳׳י, דעות הרי׳׳ף והרמב”ם וסיעתם שחולקים על הרא׳׳ש והתוספות, ונראה שלפני מהפכת החשמל, מנהג ישראל היה לקבל גם את חג המצות מוקדם בגלל הקושי להסתדר רק עם אור הלבנה. ולדברי המקילים כשתחשך פירושו  לאו דווקא צאת אלא המעבר מהיום ללילה, ואם קבלו את קדושת היום, אתי שפיר.

והנה המקורות לדין שיש לאכול את בשר הפסח ואת המצה רק בלילה: המשנה בפרק איזהו מקומן, הלכה ח׳, הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי. ומדייקים במילים רק בלילה, וליש אומרים, הפסח נאכל  רק בלילה לאפוקי שאר קדשים קלים, שנאכלין לשני ימים ולילה אחד, כדאיתא שם ברישא, דהיינו שהפסח לא נאכל ביום זבחו ולמחרתו, ורק בליל הביניים, ואם כבר קבל קדושת יום טוב, הרי הוא לילה. ויש המביאים את הפסוק בערב תאכלו מצות, בערב דווקא תאכלו מצות, וליש אומרים יש להשוות הפסוק המלא לעוד פסוק, בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם, ושאלו חז׳׳ל הרי יום כפור בעשרה, ומאי משמע בתשעה בערב? הוי אומר שיש להוסיף מהחול על הקודש, ולהתחיל את מצוות היום טרם בואו. וכן אצל פסח כתוב בָּֽרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֨דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּֽאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָֽאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב, ןמשמע גם כאן מצות אכילת מצה מתחילה בארבעה עשר בערב, דהיינו בזמן התוספת יום טוב, ודו׳׳ק.

ובאשר לקושיית הרא׳׳ש על המשנה ריש ערבי פסחים, יש לומר כדברי הרמב׳׳ם בסוף חמץ ומצה, וכן אסור לאכול ערב הפסח, מקודם המנחה במעט, כדי שייכנס לאכילת מצה בתאווה; אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות, ולא ימלא כרסו מהן. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח, כדי לאכול מצה בתאווה ויהיו מצוות חביבין עליו; אבל בשאר ערבי ימים טובים, אוכל והולך עד שתחשך. ובהלכות שבת כתב אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומותר לאכול ולשתות, עד שתחשך; ואף על פי כן מכבוד השבת שיימנע אדם מן המנחה ומעלה מלקבוע סעודה, כדי שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול. דהיינו, שבערבי פסחים אוכלים אפילו פחות. והרא׳׳ש הביא שר׳׳ת היה אוכל מצה עשירה בערב פסח, כי לשיטתם חז׳׳ל רק אסרו בי׳׳ד אכילת מצה שיוצאים בה ידי חובה, אז יש לאכול מצה עשירה כגון בשבת ע׳׳פ במקום סעודה שלישית, ואילו לרמב׳׳ם, לגר׳׳א, ולזהר, כל מיני מצה נאסרו, ואין לאכול גם מצה עשירה ותבשילי מצה כל אותו היום, וממילא אין על מה לקבוע סעודה כל היום אחר סוף זמן אכילת חמץ, ומובן חידוש מתניתן, שאין לאכול כלום לקראת החג, אבל כוונת המשנה לא היתה למנוע קיום מצות אכילת מצה עד צאת.

פשט הפסוק כבֹא השמש (דברים טז ו) ופירוש רשי שם ולברכות ט. מחזיק את הטענה שמעיקר הדין יש לאכול את הפסח מן שקיעת החמה. והלא בסוגיה שם היה להם להזכיר שזמן האכילה מתחיל בצאת כמו ק״ש ואכילת תרומה. אלא מחוורתא כדשנינן. ואם תאמר ביאת שמש היינו צאת הכוכבים, יש לומר על הפסוק ובא השמש וטהר ואחר יאכל, כדאמרו חז׳׳ל ומובא בהלכות תרומה ז׳׳ב, אין הטמאים אוכלין בתרומה, עד שיעריבו שמשן וייצאו שלושה כוכבים בינוניים, וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה:  שנאמר “ובא השמש, וטהר”, עד שיטהר הרקיע מן האור, “ואחר יאכל מן הקודשים.” עכ׳׳ל.

 ובא השמש – שקיעה, וטהר – טיהר רקיע – צאת הכוכבים, ואחר יאכל, ואילו בפסח כתוב רק ״כבֹא השמש״ עם כ׳׳ף הדמיון, משמע בסביבות השקיעה, ולא כתוב ״אחר בֹא השמש״ או ״וּבָא השמש״ לשון עבר, היינו זמן מה אחרי השקיעה.   

לאור כל זה, יש מקום להקל ולהתחיל את הסדר לפני צאת, ואולי לפני השקיעה, במיוחד לקבוצות שיש בהם ריבוי קשישים, או חיילים, או ילדים, וזוכרני דברי הרב צבי שכטר, שכל קולא מביאה לידי חומרא וכל חומרא מביאה לידי קולא, מי שיחמיר להתחיל סדרו אחרי צאת מיקל לגבי סיפור יציאת מצרים לבנים, ומי שמיקל להתחיל סדרו מוקדם מחמיר לגבי קיום סיפור יציאת מצרים, ובלבד שיהיה לבו לשמים.